“מה הוא עושה בחיים”?, שאלתי. הילדה הסתכלה עלי במבט המום
“אמא יש לי חבר”, היא אמרה לי.
התעלמתי, הרי היא קטנה, רק אתמול נולדה, זה לא יכול להיות. אבל היא המשיכה: ”אמא, נראה לי שלא שמעת אותי, יש לי חבר!”
ואז הגיע רגע שכנראה עובר לכל אם ואב בראש – האם אני אמורה לשמוח? איך מגיבים? מצד אחד שמחתי שהיא שיתפה אותי ומובן מאליו שאני ארצה שתשתף אותי גם בעתיד, אבל מצד שני נלחצתי, היא הרי צעירה כל כך – לא מזמן סיימה כיתה ו’.
“איזה יופי, אמרתי” “מי זה?, מה שמו?, איפה הוא גר?, בן כמה הוא?”, מיד מצאתי את עצמי בשב”כ אבל ללא הכשרה מתאימה לתשאול. אפילו שאלתי “מה הוא עושה בחיים?”, והילדה הסתכלה עלי במבט המום.
“אמא, מה זאת אומרת מה הוא עושה”?, מהר מאוד התאפסתי וניסיתי לתקן את המשפט שלא שייך לכאן אלא לסרט אחר – זה שבו הבת מציגה את החבר המיועד לחתונה. “התכוונתי לשאול אילו תחביבים יש לו, כדורסל, כדורגל?”
“אה, עכשיו הבנתי, הוא משחק כדורסל”, היא ענתה.
אמרתי לילדה “איזה יופי”, ואז גם ניסיתי להבין ממנה מה בכלל עושים יחד בגיל כזה צעיר, אבל זה כבר היה יותר מדי עבורה. היא הייתה נבוכה.
חיכיתי שהיא תלך לישון והתקשרתי לחברות כדי לשאול מה אני אמורה לעשות במצב כזה ואיך מגיבים. אולי הן יודעות מתי מנהלים עם הבנות את השיחה הזו שכל אם ובת מקיימות בשלב מסוים, והכי חשוב – האם לדעתן אני לא מייצרת דרמה גדולה מדי בטרם עת?
בלילה כשנכנסתי למיטה ניסיתי להיזכר מתי לי היה חבר ראשון, אבל ממש התקשיתי לשחזר בת כמה הייתי.
כמה ימים מאוחר יותר, בעודי מתחבטת בשאלה מהי הדרך הכי נכונה להגיב לכל העניין – תוהה האם עלי לברר איפה הגברת מבלה בכל רגע נתון ומה היא בדיוק עושה – הקטנה הודיעה לי שהם נפרדו.
לפוסט הקודם של ניצנית: כסף, כסף, כסף
