fbpx

חטאנו לפניך

חטאנו לפניך

 

סיפור מצמרר על הורים שהותירו בילדם צלקת המתקשה להגליד. ביום הכיפורים, לצד הסליחות שהם יבקשו מאלוהים ומחבריהם, הם יבקשו עוד סליחה אחת גדולה – סליחה שבין הורה לילדו

תקופת החגים והסליחות משפיעה על כולנו. כהורים, אנו מבקשים לא אחת לחולל שינוי, לסגור מאחורינו את הדלת של השנה הקודמת יחד עם האירועים שקרו, לשחרר את רגשות האשם. אנו רוצים לפתוח דלת לדרך חדשה, להתחלה חדשה ביחסים שלנו עם ילדינו – המתבגרים משנה לשנה.
זוג צעיר, הורים לשלושה ילדים, פנו אלי לקראת יום כיפור על הרקע הזה, וגוללו בפניי את קורותיהם. “אנחנו צריכים עזרה עם הבן הבכור שלנו, יהודה”, פתחה רחלי בדבריה, מישירה אלי מבט רציני וקולה צלול: “יהודה כבר בן תשע, אך עדיין לא נגמל. בלילה הוא דווקא לא מרטיב, אבל במשך היום הוא מסוגל להסתובב עם עיגול שתן על המכנסיים, וגרוע מכך – הוא מתלכלך. זה נורא, זה נמשך כך כבר כמה שנים, ונדמה לנו שהעובדה שהוא מלוכלך ויש לו ריח נוראי לא מפריעה לו בכלל, אלא רק לנו. הוא, מסוגל להמשיך בשלו, להסתובב ולשחק – כאילו כלום”.
[fancy_box]

על דליה אלוני

חטאנו לפניך

פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עבודה עשיר כפסיכולוגית במסגרות של החינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כיום עובדת כפסיכולוגית חינוכית בתיכון ובקליניקה פרטית, ומעבירה הרצאות לארגונים ולקהל הרחב.

לאתר של דליה

[/fancy_box]

לא רק בעיות גמילה

“ומה בכל זאת אתם עושים, הרי זה נשמע בלתי נסבל?”, שאלתי.
“ברור”, ענתה רחלי, “זה נורא ואיום. אנחנו מעירים לו בשקט ומבקשים שילך להתרחץ ולהחליף תחתונים. פעם עוד הייתי מנקה ומכבסת את התחתונים שלו, אבל התעייפתי. עכשיו אנחנו פשוט זורקים לפח וקונים בכל שבוע תחתונים חדשים”.
“ומה יהודה עושה בשלב הזה? ניגש למקלחת?”, שאלתי.
“מה פתאום”, המשיך האב יוסי את התיאור של אשתו, “הוא בכלל לא מוכן להחליף בגדים. מצדו להישאר כך. אנחנו צריכים להכריח אותו – לקחת אותו ממש בכוח לשירותים ולאמבטיה, להפשיט אותו, לנגב אותו ולרחוץ אותו. כמו תינוק!
“ודרך אגב”, ממשיך יוסי, “יש בעיה נוספת. הוא עדיין מוצץ אצבע. כמובן לא בבית הספר, אבל בבית הוא מסתובב חופשי עם אצבע בפה!”. יוסי נשמע מרוגז ומיואש, אך המשיך: “אבל אלה לא הבעיות היחידות. מה שהכי כואב לנו זה שאין ליהודה חברים. הוא ילד טוב, ובלימודים הוא מצליח ברוך השם, אבל ילדים לא אוהבים אותו ומתרחקים ממנו. אף אחד לא בא אלינו הביתה ומעולם לא הזמינו אותו. עברתי כמה פעמים ליד בית הספר שלו וצפיתי בו בהפסקות. הוא בדרך כלל לבד, מסתובב ומשחק עם עצמו”. ורחלי הוסיפה: “הוא אינו יודע להפסיד במשחקים. הוא שתלטן וחייב שכולם ישחקו לפי החוקים שלו, אחרת הוא פשוט מתרגז, כועס נורא ושובר את הכלים. ילדים לא אוהבים את זה”.
“נו באמת, מה לעשות? ברור שילדים לא אוהבים את זה”, אמרתי, כשאני מונה בראשי את צרור הבעיות שכרגע סיפרו לי עליהן ההורים, מנסה לדרג את חומרתן.

 

כל חלקי הפאזל

“אבל, אולי ברשותך רחלי”, פנה יוסי לאשתו, “נתחיל מההתחלה”. האב התבונן בי ואמר: “יהודה הוא הבן שלי מנישואים קודמים, ומאז שנולד היה ילד עקשן וקשה. הוא בכה הרבה ואמא שלו – שכיום מאושפזת בבית חולים לחולי נפש – לא הצליחה להרגיע אותו. היא הייתה מתרגזת עליו מאוד. לא היה לה ניסיון עם ילדים, לא עזרה מהוריה או ממטפלת, ולא היה לה כוח אליו. היא הייתה אמא צעירה. כשהיה בן ימים ושבועות ספורים ולאורך כל השנה הראשונה, הילד ספג כעסים, צעקות, קללות ולפעמים גם טלטלות – או לחילופין, שעות של אדישות”.
“כעסים? צעקות? קללות? טלטלות?”, שאלתי מזועזעת.
“כן, בדיעבד הבנתי שאמא של הילד לקתה בדיכאון אחרי לידה והרופא הסביר לי שאלה הן התגובות. היו לה שינויים במצבי הרוח: לפעמים הייתה שמחה, ואז נהגה לחבק את יהודה ולטפל בו במסירות, אבל היו לה ימים שלמים שבהם הייתה מסתגרת בתוך עצמה, ישנה כל הזמן, לא מגיבה ופשוט אדישה. אדישה לכל מי שהיה בסביבתה. בימים כאלה, לא היה לה כוח לכלום, וכאשר יהודה היה בוכה היא הייתה מתרגזת עליו ומנערת אותו, ככה”. יוסי הדגים לי את דבריו, כשהוא מנופף בידיו וממחיש לי איך ניתן לנער ולטלטל תינוק זעיר וחסר אונים.

ברגעים שבהם שמעתי את התיאור של מה שקרה שם, בחדרי חדרים שלו ושל אשתו הקודמת, חשתי צביטה גדולה בלב וסחרחורת. בשבריר שנייה של צלילות שעוד נותרה בי, ציינתי לעצמי שבכל הסיפור הזה יוסי נמנע כל העת מלנקוב בשמות של אשתו לשעבר ושל בנו. הוא דיבר על אמא וילד, כאילו גם לו קשה והוא מוכרח לקחת מרחק מסוים מהסיפור הנורא. הסיפור של אם ובנה, שהוא גם בנו. הסיפור של משפחתו, שהוא גם הסיפור שלו. הבנתי שעליו לקחת מרחק מסוים מרגשות האשם שחש, על שאיחר לקלוט את הדיכאון של אשתו, על הזמן שעבר עד ששיתף את הוריו, חבריו והורי אשתו, על הזמן הארוך שעבר עד שפנו לרופא להתייעצות, על שלא היה שם בשביל בנו כדי למלא את החלל – את החור השחור – ולהציל אותו מהזעם ומהטלטלות.

ברגע הבא, הרגשתי איך אני מתנתקת מגופי ואוזניי נאטמות. מבחינה פיזית המשכתי לשבת בדיוק באותה הכורסה, בחדר נעים וממוזג, מואר בקרני שמש של שעות הצהריים החודרות מבעד לחלון. לידי, קופסת טישו פרחונית, תיבת ממתקים ועציץ קטן מדיף ריח עדין של לבנדר. הייתי שם ולא הייתי שם. לקחתי נשימה עמוקה וצללתי עמוק. הרגשתי שאני בבועה, מוקפת מים, שומעת ולא שומעת את הד קולו של יוסי, שהמשיך לתאר ולהסביר שבעצם גם הוא היה חסר ניסיון. גם הוא היה מתוח ומלא כעסים. הוא אמנם מעולם לא קילל או טלטל את בנו, אך הוא ראה ולא ראה מה קורה ולקח לו זמן להתעשת ולעצור אם האם ממעשיה. יותר מדי זמן.

מאז  פנה האב לטיפול פסיכולוגי ועבר כברת דרך ארוכה, והאם יצאה מן התמונה בשל מצבה הנפשי הקשה. כעבור תקופה הוא נישא בשנית לאישה המגדלת את יהודה (מאז היה בן שלוש), אישה שמבקשת למלא את החלל שאמו הותירה אחריה ולצמצם את מידת הפגיעה בו.

 

תפילה לסליחה אמיתית

כדי להבין טוב יותר את פרטי המקרה, ביקשתי שיוסי יספר לי גם על עצמו. הוא סיפר לי על כך שלקח לו זמן להבין שאשתו הראשונה, האם הביולוגית, הייתה בעצם בדיכאון אחרי  לידה ושהוא לא ידע לזהות זאת. הוא היה בחור צעיר, עסוק בלימודיו ובעול הפרנסה, ושניהם לא ידעו להכיל, להבין ולהתמודד עם התינוק הקטן שנולד להם. כך זה נמשך כשנה. מכיוון שמצבה של האם הידרדר, היא אושפזה כאמור בבית חולים לחולי נפש, ויהודה נשאר בחזקת האב, יוסי. כעבור שנה בני הזוג התגרשו ויוסי נישא בשנית, וכעבור שנה נוספת נולדו תאומים לו ולזוגתו רחלי – אחים ליהודה.
שני הילדים שנולדו להם זכו ליחס חם והם שמחים ושובי לב, אלא שיהודה נותר מאחור. הוא כמו נתקע בשלב ההוא, לא סולח להוריו, וממשיך להזכיר לאביו את אשמתו מדי יום (בעיקר באמצעות הסירוב שלו להיגמל). הוא מזכיר לו את העובדה שבינקותו הוא חווה “משהו מסריח”.

בפגישות הבאות הכרתי את יהודה. ילד יפה, ביישן ושקט, שנכנס לחדרי לראשונה בחשש. הוא נעמד בכניסה, בוחן בעיניו הכחולות את המשחקים, בוחן אותי. מנסה להבין מי אני, מה הוא עושה כאן. התבוננתי בו. בילד הרך, ילד גדול-קטן, שחווה בחייו הקצרים כל כך הרבה, ועדיין מתמודד עם ההשלכות של מה שחווה בהיותו תינוק, יחד עם קשיים שנוספו עם השנים. חייכתי אליו, הצגתי את עצמי ואמרתי לו בעדינות: “אני כאן בשבילך. אני אעזור לך יהודה”.

בעודי מחייכת ומבקשת לומר לו שמעכשיו יהיה טוב יותר, שניתן לעזור לו, שאפשר להקל עליו ולהפחית את הקושי, שלחתי בלבי בקשה אל הוריו. ביקשתי בלבי מאביו ומאמו שיבקשו סליחה אמיתית. שבין התפילות שהם יאמרו בחודש הזה, בעיקר ביום הכיפורים, הם יבקשו מחילה על מה שנעשה. שלצד הסליחות שבין אדם לאלוהים והסליחות שבין אדם לחברו, הם יבקשו עוד סליחה אחת גדולה וחשובה – סליחה שבין הורה לבין ילדו.

הערה: הבלוג נכתב בהשראת סיפורים מהקליניקה, אולם משולבים בו פרטים פיקטיביים כיד הדמיון. כמו כן, שונו כל הפרטים המזהים, כמו שמות ומקומות, ומכאן שכל קשר לאדם ספציפי הוא מקרי בהחלט.

 

עוד בפסיכודליה: סודות מתוך נפש האדם

מבטיחים ומקיימים: הדרך לממש את ההחלטות לשנה החדשה

חרם בנות: הן יכולות להיות ממש ביצ’יות!

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

2 תגובות

  1. דליה יקירתי
    סיפור נוגע ללב ו ע צ ו ב………..
    את כותבת נפלא מעניין ומרגש כל כך.
    כשאני חושבת על מה שכתבת , שוב חוזרת לתובנה שהילד הוא כחומר ביד היוצר
    כלומר ביד הוריו , הוא סופג ולומד מההורים המהווים עבורו דוגמא , לטוב ובמקרה הזה לצערינו לרע , כמה קשה לתקן שגיאות שנעשו בעבר , הילד הזה מצא דרך להראות לעולם שהוא לא בסדר ושרוי במצוקה עמוקה
    אכן הוא ראוי לבקשת סליחה ומחילה
    מאלה שפגעו בו
    הלואי שנפשו תירפא ואולי הרבה בעזרתך

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.