שנהיה לראש

לאחר מפגש עם הנכדה בראש השנה שרה מסיקה מסקנות

לא באמת הייתי צריכה עזרה מנכדתי המתבגרת בערב ראש השנה, אבל חשבתי שיהיה נחמד אם היא תהיה מעורבת בעניין. חשבתי לשתף אותה בעבודה הכיפית, שמסיימת את כל עבודות ההכנה המעייפות – העבודה של הפיניש שמביאה סיפוק והנאה.
“תגידי, אולי את באה בערב החג לעזור לי לערוך את השולחן לראש השנה?” הצעתי לה
“למה את מתכוונת?”, היא שאלה במבט לא אוהד.
“את תפרשי על השולחן מפה צחורה, תניחי צלחות יפות, סכו”ם, כוסות, כוסיות…”
“זה הכול?”, ניכר שההצעה לא מצאה חן בעיניה.

“אני אשמח אם תעזרי לי גם להוריד קערות מהמדפים הגבוהים שבארון…”, ניסיתי להעלות את ערך העזרה.
“כל זה עשר דקות עבודה”, היא אמרה, “נעשה את זה כשאגיע עם אמא ואבא בערב”.
“אי אפשר”, עניתי, “צריך לעשות את זה לפני שהאורחים מגיעים”.
“למה?”
“כי אני רוצה לשמוע את ה’וואו’ שהם אומרים כשהם נכנסים ורואים את השולחן ערוך בחגיגיות”.
“לא יודעת…”, היא היססה, “את צריכה עזרה בדברים נוספים?”
“כן. עוד לא הכנתי שום דבר”, העזתי להרחיב את היריעה, “במה את יכולה לעזור?”
“בסלטים!”, ענתה במפתיע.

“את יודעת להכין סלטים?”
“בטח סבתא! אני יודעת מזמן להכין סלט ירקות, ולמדתי מהאינטרנט להכין סלט תפוחי אדמה , וחוץ מזה אמא של חברה שלי לימדה אותנו להכין סלט כרוב, מה זה קל להכנה. לוקחים כרוב ו…יש לך אגוזים?”, הילדה התמלאה אנרגיה.
“לא, אין לי”.
“טוב, אז אני אביא אגוזים לסלט כרוב. מתי לבוא?”
“מה את אומרת! לא ידעתי שיש לי כזו נכדה גדולה”.

היא באה והכנו יחד סלט ירקות חתוך קטן קטן, כמו שצריך, ונזכרנו  שלפני כמה שנים לימדתי אותה להכין סלט בסכין קהה, כדי שלא תחתוך את האצבעות.
אחר כך היא לימדה אותי להכין סלט כרוב עם אגוזים, ושתינו החלטנו שהאגוזים השבורים אינם מתאימים לסלט ושצריך להעלים אותם. וכך עשינו, כשאנו צוחקות בקול גדול , דחפנו אגוזים אחת לפה של האחרת.

היא התכופפה והוציאה מעומק הארון סירים קטנים, ואני בישלתי בהם עבור הברכות קישוא, עלי סלק, לוביה. היא עלתה על סולם והורידה מהמדף את הקעריות החגיגיות, ואני מילאתי בהן כרישה, רימון ותמרים.
אחר כך היא הכריזה על עצמה כמבקרת איכות וטעמה מן התפוח בדבש עוד ועוד, כדי לוודא שהוא “עומד בתקן”. לאחר ששבעה מתיקות, החליטה להניח את גרגרי הרימון זה לצד זה, וליצור שרשרת קסמים. כל אחת מאיתנו הביטה בשרשרת הקסמים וביקשה בלב משאלה לראש השנה. לא סיפרנו מה הבקשות. סוד.

כשיצאתי מהמטבח כדי להביא את המפה הצחורה חשבתי לעצמי: ‘איזה כיף לי עם נכדתי המתבגרת. ממש גדולה. ממש בוגרת’. ופתאום שמעתי את צעקותיה “איכס! איזה מגעיל! איכס! “.
רצתי חזרה אל המטבח וראיתי אותה מחזיקה את המכסה המורם של  הסיר שבו בישלתי את ראש הדג לברכת “שנהיה לראש ולא לזנב”. היא צעקה, כמו בכל שנה, את סלידתה למראה ראש הדג המבושל, נחרדת כאילו הוא עומד לקפוץ אליה מן הסיר. הבטתי בה, איך נעלמה נכדתי הבוגרת ושבה הילדה.

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של שרה: ביקור באוהל המחאה

כולנו מאסטר שף: מתכון משפחתי לפיצה

איך נשמור על תזונת ילדינו על פי הרפואה הסינית?