כשהילדה מגיעה לגיל ההתבגרות אנחנו חשות היטב עד כמה מורכב הקשר בין אם לבת: התלות בין השתיים, ההתנגשויות, היחס הסבוך לנושא המיניות – אלו כנראה המאפיינים הבולטים ביותר. סמדר סלומון, אם למתבגרת, מחברת בין הספר “מחוברות” (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) לבין החיים עצמם
אין ספק שלהורות שלי הבאתי את מה שקיבלתי מאמי, ושהיא עצמה קיבלה מאמה, שגם היא קיבלה מהאם שילדה אותה, וכך הלאה. בתי תעביר אף היא את הגנום האימהי לבתה, ולבת שתבוא לאחריה. נכון, פני הדור משתנים, וכך גם פני הנשים, אך תמיד בבסיס היחסים בין אם לבת יימצא אותו מרכיב קמאי, אותו קשר בלתי ניתן להתרה – בעיניי הקשר החזק ביותר בין כל הקשרים המשפחתיים, אולי גם המורכב ביותר.
ברגע שצנח על שולחן העבודה שלי הספר “מחוברות” (מאת אריאלה פרידמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד), צנחה יחד עמו כל הדרמה שמאפיינת יחסי אמהות-בנות. הקריאה בספר עוררה בי מחשבה מחודשת על כל מה שחשבתי שאני יודעת על יחסים בין אמהות לבנות, בהיותי בת לאם ובו בזמן גם אם לבת. ישנם משפטים שמפגישים אותי בצמתים נוחים ופחות נוחים של אימהותי, ויש גם כאלו המנחמים, מרגיעים – כמו נותנים אישור רשמי לכך שאני בסדר, אחרי הכול.
בחרתי ציטוטים אחדים מתוך הספר, וסיפחתי אליהם כמה סיפורי אמהות ובנות מתבגרות. המציאות, אין ספק, מאתגרת לא פחות מהתאוריה.
סימביוזה בעל כורחנו
“הקשר בין האם לבתה נופל גם הוא קורבן לציווי התרבות. מהבת מצפים שתעבור תהליך של היפרדות מאמה, כדי לבנות את עצמיותה. ומהאם מצפים ש’תיתן לה ללכת’. אלא שהמחקר והניסיון הטיפולי מראים שהדרישה להיפרדות או לאוטונומיה ששוללת קשר ותלות אינה רלוונטית לנערות.
“….הערגה לאם קיימת לאורך כל החיים. בגיל ההתבגרות הקשר יותר מסובך, שכן בשלב זה הבת מתמודדת עם בנייה של זהותה הנפרדת, אבל היא מאוד זקוקה לקשר עם אמה”
(מחוברות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 69-68)
על האמירה הזו בספר עטתי כעל מוצאת שלל רב. כאמא, אין כמעט יום שאיני תוהה מהו המרחק הרצוי ביני לבין בתי, מאז הגיעה לגיל 11. כמי שסופגת לא אחת ביקורת חברתית נוקבת, אני מוצאת את עצמי מפעם לפעם לוקחת מרחק מבתי – מרחק שהוא לא טבעי לי, שהוא מלאכותי. ואז אני מרגישה בבטן כמה הוא לא מתאים לקשר בינינו, וחוזרת שוב. כשהקולות, שנשמעים מבחוץ וכבר הופנמו בתוכי, אומרים “הנה שוב התקפלת, תני לה ללכת”, אני נופלת לאותה תחושת כישלון שלא עמדתי בציפיות שהחברה הציבה מולי, ותוהה למה הם לא מבינים את מה שאני מבינה: שאין פתרון בית ספר, שכל אחד הוא אינדיבידואל, ושמוטב שנמתח את חבל הטבור ונקצר אותו לפי צורך – לפי מה שמרגיש לנו בפנים, בבטן.
ואז אני רואה אותה, את הנערה בת ה-11, עושה בטבעיות את מה שניסיתי לעשות במלאכותיות רבה (כי ככה צריך), משחררת אותי ללכת וקוראת לי כשהיא צריכה. ואני יודעת שאני תמיד אבוא.
התנגשויות מסיבות שונות
“לא פעם המרדנות של הבת היא לא נגד האם עצמה, אלא נגד הדרך שבחרה…..הבת מתקוממת על מעמד האם, ולעתים כועסת עליה ועל הבחירה שלה”
(שם, עמ’ 72 )
משפחתה של חגית (41), נשואה ואם לארבעה ילדים, ביניהם נופר בת ה- 14, מנהלת אורח חיים דתי. המשפחה אף מתגוררת ביישוב דתי במרכז הארץ. בשנים האחרונות עוברת חגית תהליך של התרחקות מהדת, שמתבטא בעיקר בסגנון חיים הנוטה לחילוני יותר. במקביל, בשנה האחרונה הפכו יחסיה של חגית עם בתה נופר לקשים ומורכבים, רוויים בכעסים ובהתפרצויות של הילדה המתבגרת כלפי אמה. תחילה לא ידעה חגית לשים את האצבע על הנקודה הרגישה שמסעירה את הבת ושייכה את השינוי ביחסים ביניהן רק לגיל ההתבגרות. כשלו גם כל הניסיונות שלה לשוחח עם בתה כדי להבין מה מפריע לה. עד שאירע דבר לאחרונה, וברגע של התפרצות אצל בתה “יצאה האמת” שהיא בחרה להסתיר זה זמן רב ושהקשתה כל כך על הקשר.
“היא לא אוהבת איך שאני מתלבשת, אני כבר לא הולכת בלבוש צנוע לטעמה, והיא מתביישת להביא חברות הביתה, מתביישת שיראו את אמה שלה עם חולצה קצרה ששרווליה נוגעים כמעט בכתף. היא מעדיפה שאחנה את הרכב הרחק מבית הספר כאשר אני אוספת אותה, כדי שחברותיה לא יראו אותי. היא מתביישת בי וכועסת מאוד. היא כועסת על שאני כבר לא חלק מהנורמה.
“לא תיארתי לעצמי שעניין הלבוש יהפוך לכה משמעותי, הרי אני שומרת שבת ופועלת לפי הכללים. רק אפשרתי לעצמי להיות יותר ‘אני’, אבל אצלה זה יצר התנגשות”.
התנגשות יכולה להתרחש גם מהכיוון ההפוך, כמובן, ואז כדאי להביא בחשבון שהנפש העדינה של הילדה שלנו היא זו שעלולה להיפגע: עודף ביקורתיות ושיפוטיות של האם כלפי בתה, התנהגות שתלטנית או מגוננת מדי – כל אלה יכולים לנבוע מהרצון העז של האם להעניק לילדה שלה את כל מה שלא היה לה, את כל מה שחשקה נפשה להשיג. ולמרות הרצון הטוב המחיר יכול להיות גבוה: החל ממאבקי כוח וכלה בפגיעה בביטחון העצמי, נטייה לחרדות וחוסר עצמאות.
תחום עדין ושמו מין
“אולי יותר מכל תחום אחר, הקשר הסבוך בין אם לבתה מתבטא בתקשורת סביב מיניותה של הבת. תפקידה של האם לחנך את בתה להיות ‘ילדה טובה’ ולהכינה לחיים הטרוסקסואליים. מה המסר שהאם מעבירה לבתה ביחס לגופה ולמיניות?”
(שם, עמ’ 74)
גלית, בת 47, היא אם למיתר בת ה- 16. לדבריה, העיסוק בנושאים מיניים היווה עבורה מאז ומתמיד קושי ואתגר. כל מה שהיא הייתה צריכה ללמוד בנושא – אם בנוגע לשימוש בטמפונים ואם בנוגע לשימוש באמצעי מניעה – היא למדה מחברות ויחד עמן. אמא שלה נמנעה מלדבר על מין או על מיניות.
“כנראה שממנה ירשתי את המבוכה, והיום אני עומדת באותו אתגר מול בתי. דווקא אני, שרציתי לעשות את הדברים אחרת, נכון יותר, ניצבת מול בתי כשהיא נבוכה מה’שיחה’ עד לשד עצמותיה. היא מהנהנת עם הראש ונראה שכל מה שהיא מבקשת זה שייגמר כבר. עד היום לא הצלחתי להפוך את בתי לפרטנרית בשיחה על מיניות, ולצערי היא כל כך סגורה – שאפילו אינה מספרת מתי היא מקבלת מחזור, והאם הוא מאחר או לא. אני רק דואגת לספק טמפונים ותחבושות ומנסה ללמוד מזה שהכול בסדר.
“מאוד עצוב לי עם העניין, אני לא יודעת אם המבוכה הזו עברה ממני באופן לו מודע, או שמכיוון שמיתר היא נערה סגורה מטבעה – גם בתחומים אחרים – היה צפוי שבתחום האינטימי הזה יהיה לה קשה עוד יותר”.
רגע של חיבוק
אינספור סרטים וספרים עסקו ביחסי אם ובת, אם דרך הדלת האחורית ואם בדלת הקדמית- תמיד זה מורכב, תמיד לא פשוט אך בד בבד הקשרים נושאים עמם יופי ומשמעות, שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. בספרו החדש של אשכול נבו “נוילנד” מתואר מפגש בין ענבר, אחת מגיבורות הספר, לבין אמה – שאיתה יש לה מערכת יחסים מורכבת – לאחר תקופה ארוכה שבה לא התראו.
“ענבר! פרשה האישה עם השיער הלבן את זרועותיה, וענבר התמסרה לחיבוק שהיה ארוך ממה שציפתה לו וקצר ממה שהייתה זקוקה לו”
(מתוך “נוילנד”, מאת: אשכול נבו, הוצאת כנרת, זמורה ביתן)
וזו ככל הנראה השאלה שתישאר לעד: מתי זה קצר מדי, מתי ארוך מדי, ומתי זה בדיוק מה שצריך?
הערות:
– שמות האמהות והבנות בכתבה זו הם בדויים, הפרטים המלאים שמורים במערכת.
– זהו חלקה הראשון של כתבה בשני חלקים בנושא יחסי אמהות-בנות. לחלק השני, ובו עצות לאמהות – איך רצוי להתמודד עם הקשיים האופייניים לקשר עם המתבגרת
תקשורת עם המתבגר/ת: המכשולים בקשר והדרכים להתגבר עליהם
