מאת ליאת בוקאי.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מה עובר עליהם

הלב שלה נשבר מאהבה, ולך נשבר הלב מלראות אותה כך

“נפרדנו! זה נגמר!”, היא מספרת בבכי, לא מצליחה לעצור את הדמעות. ואת כבר יודעת שזה לא הולך להיות קל. את יודעת עד כמה היא אהבה אותו, עד כמה רצתה להיות החברה הרשמית שלו, עד כמה היא לא צפתה את זה מראש.
את מביטה בה ונזכרת איך הכול התחיל ביניהם. איך מרחוק, ולעתים גם מקרוב, עקבת בדריכות אחר בחירתה. מיהו, שאלת את עצמך, מה היא מוצאת בו? ולמה דווקא הוא מבין כל האחרים?.

עכשיו, כשאת רואה אותה כך, את כמהה לחבק ולהקל, לפנק, להרגיע. את הרי יודעת שלב שבור מאהבה ראשונה הוא לב כואב. ואת מנסה. מנסה בכל כוחך להכיל את הכאב, לנגב את הדמעות וללכת בין הטיפות: משיאה עצה, אומרת שזה בעצם לא כזה נורא, ושכנראה מראש זה לא נועד להיות. מוסיפה, גם לעצמך, שהזמן יעשה את שלו.
ואולי את נזכרת ברגע שבו את היית במקום הזה בעצמך, עם הבחור ההוא ששבר את ליבך. אחרי הרהורים במה שקרה לפני כל כך הרבה שנים ובדרך הארוכה שעברת מאז, את חוזרת לכאן ולעכשיו, למי שאת היום – אמא שלה. ופתאום את מבינה שהילדה שלך כבר לא כל כך ילדה.

לצמוח מתוך הכאב

ליבך כואב עליה, ויחד עם זאת את יודעת שזו הדרך שהיא צריכה לעבור בעצמה. עם כל הכאב שבעניין אין קיצורי דרך או “מתכוני קסם” כמו בספרי הבישול. בעניינים שבלב התהליכים הם איטיים, מתגבשים תוך כדי תנועה והתבגרות, בין צחוק לבכי. את אמנם “חמושה” בכל העצות החכמות שנהוג לתת ברגע כזה, אבל ברור לך שכרגע היא אינה פנויה כלל כדי להקשיב.
ככה זה עם הילדים שלנו: אפשר וגם צריך להיות שם איתם, לכאוב איתם ברגעים הקשים, לשמוח איתם ברגעי האושר, להתרגש עד דמעות בנקודות השיא, ובתוך כך לזכור להעניק להם את הזמן שהם צריכים – לאפשר להם לעבור את השלב שהם צריכים לחוות. כן, יש דברים שהם צריכים לעבור בעצמם. גיל ההתבגרות זה הזמן של המתבגרת שלכם לסלול את דרכה, להתנסות, לעשות, להצליח, ולעתים להיפגע, ומתוך הכאב הזה גם לצמוח.

להקשיב, להקשיב, להקשיב

את בטח אומרת לעצמך – אז מה עכשיו, להתבונן בה כואבת מהצד ולא לעשות כלום? לא, יש לך בהחלט מה לעשות: תבדקי מה היא צריכה ממך, לפעמים זה יהיה לקחת צעד אחורה – לתת לה זמן לעצמה ושקט כדי להירגע, ופעמים אחרות זה יהיה בעיקר להקשיב. להיות איתה, לחבק ולהקשיב. גם בפעם העשרים תקשיבי: מה ואיך בדיוק הוא אמר לה, ומה היא אמרה לו, ולמה היא נפגעה, ומה היא הרגישה, וכמה הייתה או לא הייתה מופתעת.

בלי אף “אמרנו לך”!

מלבד הקשבה, מצב כזה מהווה הזדמנות טובה לשיחה מלב אל לב. אולי היא תרצה לשמוע ממך, אמא, מה את עברת כשהיית בגילה. ואולי היא צריכה לשמוע ממך, אבא (כן, אל תיעלם מהתמונה), מה אתה חושב על ההתנהגות של ה’לשעבר’ שלה.
ולא פחות חשוב: אל תפלו בפח שכל כל קל ליפול בו. במהלך השיחה הזו, האינטימית, האישית, שבה בתכם תשתף אתכם – אולי אפילו בדברים שכלל לא ידעתם – אל תשמיעו משפטים בנוסח: “אמרנו לך שהוא לא בשבילך!”, “בפעם הבאה תקשיבי לנו”, וכו’. בנוסף, אל תבטלו את רגשותיה באמירות כמו: “אז מה אם הוא אמר? מה הוא יודע בכלל?”; לא כדאי גם לעמוד עם סטופר ולהגיד משהו כמו: “כבר שבוע עבר, צאי מזה”. כל המשפטים האלה לבטח לא יעודדו את בתכם ולא ירוממו את רוחה, אלא בעיקר יעבירו את המסר שאתם ממש לא מבינים מה עובר עליה.
אגב, לפעמים המצב הפוך: ייתכן כי הבחור נכנס לכם ללב וכבר הפך לחלק מהמשפחה. במקרה כזה, חשוב שתשכילו להיפרד ממנו ביניכם לבין עצמכם ולא תזרו מלח על הפצעים.
כך או כך, הישארו בסביבה ועם יד על הדופק, ודאו שבהדרגה בתכם “יוצאת מזה” ומתאוששת, ותזכרו שאחרי הכול מדובר כאן בתהליך חשוב וטבעי, בתהליך שמתמקד בסופו של דבר ביכולתה להתגבר ולהתבגר.

הכותבת היא עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה בעיריית הרצליה, בעלת M.A בייעוץ חינוכי ומתמחה בטיפול משפחתי

הברדקיסטית. איך מתמודדים עם ילדה מבולגנת במיוחד?

הרגלי האכילה של המתבגרת מדאיגים אותך?  עצות

העצמה נשית בזוגיות. יש דבר כזה, גם עם ילדים