שלוש בלילה

כבר שנים שיש לי עניין עם השעה שלוש בלילה
אולי בגלל השיר של קובי אוז, אולי כי זו השעה שבה אבא נפטר
ואולי כי אני סתם סהרורית מבטן…

בשלוש בלילה אני מתעוררת לגלות שהוא עדיין לא חזר.
קודם כול זה עושה לי לחצים פיזיולוגיים מוכחים: עצירת הנשימה לשנייה אחת נוספת,
דופק מהיר, אנחה, תחושת חוסר ריכוז שכזו.
לאחר מכן מגיע שלב האטימות הקוגניטיבית: ריכוז טוטלי בעצמי, בלחצים שלי,
בדיאלוג הפנימי “להתקשר או לא להתקשר”, להסתכל מהחלון (אצלנו רואים רק את בית השכן),
שוב להסתכל בשעון (עדיין שלוש בבוקר, עברו שלושים שניות), לגלות שעברתי מההגדרה
שלוש בלילה לשלוש לפנות בוקר.

בשלוש בלילה אני מתעוררת לקול צחקוקים מהחדר של הילדה.
היום כבר לא קוראים לזה “מסיבת פיג’מות”,
אבל כמה חברות באותו חדר עם סלולריים ופייסבוק כל הלילה עונות אצלי להגדרה הזו.
אין לי זכות להתלונן, אני אישרתי ברגע של אמפתיה, והנה הגיע רגע של חולשה…

בשלוש בלילה אני שומעת התלחששות ונשימתי נעצרת (אלוהים, זה קורה לי הרבה),
אני מקשיבה היטב, כן – היא מתלחששת בנייד. ה-ל-ו, מי מדבר איתה בטלפון בשלוש בלילה?
השעון המעורר שלי מכוון לעוד שעתיים וחצי והיא עוד לא סגרה את היום!

שלוש בלילה זו שעה גרועה לקבלת החלטות, להטפת מוסר ולהתחשבנות.
עדיף להתאפק. מחר יעלה יום חדש וטוב יותר לחינוך משופר.
מחר, כן, מחר זה היום הנפלא הזה שאליו מבריחים את הפחדים מהתמודדות של כאן ועכשיו.

אני חוזרת לישון, אבל הבטן שלי ממשיכה להתגלגל גם הרבה אחרי שהוא כבר חוזר הביתה,
אחרי שהיא מנתקת את הטלפון, אחרי שאני משתיקה את החבורה העליזה –
או סתם תוקעת מרפק בנגרייה שלצדי.

לפוסט הקודם של דבורית: בסך הכול תעודה

דבורית לא לבד: בלוז לחופש הגדול

הבן שלך מתגייס ואת חרדה? הצעה לאימון אישי