מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

“בוקר יום ההולדת” הפך למסורת במשפחתנו, אם כי לא לשגרה, עוד מאז היו ילדיי זאטוטים. שני ילדים, שני ימי הולדת בכל שנה. והם – נרדמים נרגשים ומצפים להתעורר ל”שולחן” יום הולדת שונה מזה שהקיצו לקראתו בשנה שחלפה.

הרעיונות טורדים את מנוחתי חודשים ספורים לפני כל יום הולדת. איך אחגוג לו ואיך אחגוג לה, לאיזו הפתעה יקיץ דור ולאיזו תקיץ עפרי? בכנות אומר שעם דור קל לי יותר. הוא שמח לכל רעיון טיפשי או חריג, ואילו עם עפרי תמיד נדרשתי ליתר יצירתיות כדי לעמוד בהצלחה במשימה ובציפיות. ייתכן כי כבר בילדות היו אלו אותות ראשונים לעתידה המובטח כמעצבת שהיא היום.

כשדור היה בן תשע, רשמתי מספרים עוקבים על תשע כרטיסיות גדולות והנחתי כל אחת מהן על מדרגה נפרדת – במדרגות העולות לקומה השנייה. לצד כל כרטיסייה הונחה מתנה או אריזת ממתק. בכרטיסייה העשירית, שעל המדרגה העשירית לשנה הבאה, הנחתי מעטפה עם ברכות מאבא, ממני ומעפרי. קישטתי כמובן עם בלונים וסרטים, נרות ופרחים.
שנתיים קודם לכן, כשהיה מכור לתפוצ’יפס, קניתי עשרות שקיות והדבקתי אותן בחדר של דור, בעודו ישן. הוא הקיץ לחדר ססגוני וקפץ מאושר.
גם בימי ההולדת של עפרי ליווה אותי מגוון עשיר של רעיונות יצירתיים. בגיל 12 הפתעתי אותה במסיבת תה אנגלי, כשהזמנתי לשעת התה (ארבע אחר הצהריים) תריסר מחברותיה הקרובות. העלמות הצעירות הגיעו “במפתיע” וחגגו מסיבת תה לפי מיטב המסורת: לגמו מספלים מעוצבים נשנשו סקונס ועוגיות תה, ועפרי הייתה גאה, מרוגשת ומאושרת ללא גבול.  בפח אשפה דקורטיבי שרכשתי, ארזתי עבורה עשרות מתנות עטופות זו בתוך זו. אחת לאחת קילפה אותן עפרי מעטיפותיהן לנוכח עיניהן המשתהות של חברותיה. פינוק וגאווה היו תחושות המפתח לכל אירוע כזה.
בגיל 18 היה לי ברור שציון הדרך דורש ממני הפתעה משמעותית. בזמן שעפרי כתבה מבחן מתכונת חמקתי לחדרה, קישטתי בחגיגיות, ערמתי דברי מתיקה ומתנות, ומתחתי לרוחב החדר חבל כביסה דק וססגוני. קניתי אטבים קטנים בחנות מתנות, ועל גבי 19 פתקים צבעוניים ניסחתי 18 אירועים משמעותיים – אחד לכל שנה, החל מגיל שנה. גם במקרה הזה, הפתק ה-19 לשנה הבאה היה ארוך, מפורט, מברך ומאחל. תליתי אותם על החבל. נחיל החברות שליווה אותה עמוסת בלונים בשובן מבית הספר האיר את עיניה ניצוצות, וניכרה הערצתן כמי שמבקשות לעמוד במקומה.

אלא שזה לא נגמר. שני ילדיי הבוגרים, שאמנם חצו את גיל העשרים, מצפים עדיין להפתעה שאליה הם ראויים בכל יום הולדת מחדש, ואני ממשיכה ליצור, לדמיין ולהפתיע…
עד מתי? כמו שידוע לכולכם ולכולכן, אימהות לא מסתיימת לעולם, וכך גם גיל ההתבגרות אינו תחום בטווח מדויק של שנים. פינוק של ילד הוא תלוי הורים, וכשאמרתי לאחרונה לעפרי שאני ממש לא מתפלאת על כך שהיא מפונקת, הבנתי עד כמה רב חלקי בהיותה כזו.

מיזם  יום ההולדת הזה הוא רק רמז להוויה שגדלו בה ילדיי.
אני שמחה בחלקי, מקווה שגם אתם.

לפוסט הקודם של ריקי: בלוז לחופש הגדול

סבתא שרה מחפשת מתנה לנכדתה שעולה לחטיבת הביניים. רעיונות?

הילד בן 30. יש לו חום גבוה?