מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית בלוגים

תובנות מהחגים האחרונים

יש דברים שלא הייתי מוכנה לקראתם.
ביום העצמאות האחרון גיליתי אחד כזה.
כשיצאנו לבלות בבמות לבד, והאיש קנה לי קלח תירס במקום קרניים מהבהבות- קיבלתי את זה בהבנה.
כך גם כשסיבוב הבמות הסתיים מיד אחרי הזיקוקים, ולא היה לי למי לקנות ספריי, ולא השפרצתי על אפחד.


אבל להישאר בלי תפוחי אדמה מהמדורה בל”ג בעומר – החג הכי לוהט בשנה?
כשהקפצתי אותם לנקודת המפגש,רגע אחרי שקנינו קבבים ל״על האש״
ודקותיים אחרי הסיבוב הנחוש למצוא פיתות,עוד ניסיתי לשדל…
הבטחתי לשתוק ולא להעיר בשלב הבדיחות הגסות.
אמרתי שרק אגיע לקחת את התפוד המפויח ואלך לי,
אך לשווא.

כל טכניקות ההשפעה והשכנוע נותרו חשופות ונלעגות על החול סביב שלד המדורה,
ואז הכתה בי האמת המרה:
אני אמא נטושה לשני מתבגרים.
אחרון החברים עדיף על פניי.

ים של רחמים עצמיים מהול בתובנות על ההתקדמות לקראת גיל הבלות
מתובל באיבוד השליטה על יוצאי חלציי – שטף אותי.
חזרתי הביתה, למצוא את האיש משחק בהתלהבות כדורגל בסוני-פלייסטיישן.
אפילו המזימות לנחמה בין הסדינים נראו לפתע הזויות…

לפוסט הבא של דבורית: בסך הכול תעודה