מאת שרה שלום.
שייך לקטגוריית בלוגים, סבתא למתבגרת

 

 

 


“סבתא, אני צריכה להכין עבודה ליום העצמאות על הקמת המדינה”, אומרת לי נכדתי המתבגרת,
“ואין לי מושג איך אני עושה את זה”.

תלכי לספרים, לאנציקלופ..”, אני קוטעת את המילה הארכאית בעודה באיבה ובוחרת במילה אחרת, “תלכי לאינטרנט”.

“חיפשתי באינטרנט עלה לי חומר קשה שלא נדע”, היא עונה. “ארוך, משעמם. אני לא יודעת במה להתחיל”.

“את רוצה שאעזור לך?”, אני שואלת.

“כן, עיניה אורות בהגזמה. אמרו לנו שאפשר להיעזר בבני משפחה שזוכרים את התקופה של
הקמת המדינה, של הכרזת העצמאות…”.

“אני נולדתי שנתיים אחרי הכרזת העצמאות כך שאני משערת שהזיכרונות האישיים שלי מאותה
תקופה הם חיתולי בד ומוצצים”.

“סבתא’לה באמת, אל תגזימי, תספרי על הילדות שלך במדינה החדשה, איפה למדת? מה עשית?
את יודעת לספר כל כך יפה”.

אני מוחמאת כמובן. “למדתי בדרום תל אביב, בבית ספר ביאליק …”.

“ביאליק רוגוזין, שהיום לומדים בו הילדים של העובדים הזרים”?

“כן. אז הוא היה בית ספר רגיל, התגאינו שהוא בית הספר הכי גדול בארץ, כך אמרו לנו המורים ו…”

“רגע סבתא,היא מתרגשת, את יודעת שעשו סרט על הביצפר הזה והסרט קיבל פרס נובל”?

“כן. אבל זה לא בדיוק…”

“סבתא. לא חשוב את גדולה”, והיא כתבה: “בית ספר ביאליק רוגוזין פרס נובל”.

“תגידי, סבתא איתך בביצפר למדו סלבס”?

“סלבס”?, אני מפשפשת בזיכרוני בסלבס של בית ספר ביאליק של לפני חמישים שנה.
” לא רחוק מהשכונה שלי גדל הרמטכ”ל משה וחצי”, אני מציעה בהססנות.

“משה וחצי? רמטכ”ל”?, ניכר שהנכדה אינה מרוצה, אך היא מרסנת את תגובתה. “מי עוד”?

“בתיכון למדו איתי סלבס”.

“בתל אביב”?, היא שואלת.

“כן. אפשר להגיד שבתיכון עירוני א’ בתל אביב למדו איתי סלבס. לא כולם במחזור שלי,
אבל ראיתי אותם. כולנו לבשנו בגדים אחידים של כחול ותכלת”.

“מי למשל”? התעוררות מסוימת מתגלה בה, ואני מתנאה בשמות:

“למשל שחקן התיאטרון אבי אוריה, במאי הטלוויזיה דוד טור, הפרשן לענייני ערבים עודד גרנות,
המרצה לתיאטרון דוקטור גדי קינר שנקרא אז קיסינגר – עד היום אני זוכרת אותו עומד
מול תלמידים וקורא באחד הטקסים את ‘חזון העצמות היבשות’ בקולו המרשים ו…”.

טוב סבתא לא חשוב, היא קוטעת אותי. תספרי על עוד דברים.

על מה?

על מה שאת זוכרת מהילדות שלך.

אני צריכה להיזכר.

אז תעבירי לי במייל?

“אעביר לך ראשי פרקים”, אני נעתרת.

“תודה סבתא”, עד יום שני.

היה לי שבוע נוסטלגי של זיכרונות מחממי לב מהילדות שלי ושל המדינה בשנות החמישים
והשישים של המאה שעברה. בסופו של השבוע העברתי את ראשי הפרקים אל נכדתי.

מיד קיבלתי מייל חוזר: “אני לא יודעת מה לכתוב בכל פרק, את יכולה להוסיף עוד פרטים?
תודה, סבתא’לה, אגב זה דחוף”.

ודאי שאני יכולה. הכול היה מסודר לי בראש. כתבתי, נהניתי.

הנכדה שלי מוכשרת, היא עיצבה את העבודה בעיצוב גראפי נהדר עם דגל וסמל המדינה.
קיבלנו ציון מעולה!

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של שרה שלום: לישון אצל סבתא