קרבי זה הכי? לא בשביל אמא

הן נקרעות בין הצורך לגונן על היקר להן לבין הרצון לאפשר לו לבחור ולא לעמוד בדרכו. שלוש אמהות משתפות אותנו בגאווה, בדאגה, בתקווה ובהישרדות שלהן סביב הגיוס – הנוכחי או העתידי – של בנן לחיל קרבי

הבן של נעמי התגייס בחודשים האחרונים לגולני; הבן של אורה רוצה קרבי אך היא מייחלת לכך שיפנה ללימודי עתודה; הבן של נירית עדיין בעשור הראשון לחייו, אבל בשיחות מזדמנות היא מנסה “למכור” לו שלשרת בקרבי זה ממש לא הכרחי. עבור נערים רבים בארץ השירות הקרבי הוא סוג של הגשמה עצמית ולאומית. עבור אמא, מדובר בעיקר בשלוש שנים ללא שינה. שלוש אמהות מספרות על הרגשות המעורבים שלהן ונושאות תפילה ליום שבו יהיה לנו שלום במדינה. קולה של אמא.

המלחמה שבתוך הלב / נעמי שורחנס

אני אמא לחמישה ילדים, ולפני כעשר שנים עשינו עלייה מארגנטינה. למרות שתמיד ידעתי שבישראל השירות הצבאי הוא חובה (ובארגנטינה לא), הילדים שלי היו אז קטנים ולא חשבתי על הצבא. ידעתי שזה יגיע, אבל עוד הרבה זמן.
לצערי, הזמן חלף במהרה. בני הבכור השתחרר מהצבא לפני חודשים ספורים, אחרי ששירת כג’ובניק, ובינתיים בני השני התגייס לצה”ל והוא משרת בחטיבת גולני.
הרבה רגשות מתערבבים לי, רגשות שמתנגשים ביניהם. קשה להסביר, כי אני אפילו לא מצליחה לעכל שהבן שלי הוא כבר לא ילד קטן, ושאני אמורה להתגאות כשאני רואה אותו סוחב עליו נשק. בליבי מתחוללת כל העת מלחמת רגשות: אני שומעת אותו מספר בהתלהבות על הימים החמים והלילות הקפואים, מתחת לגשם, בבוץ ,ישן בשטחים, מוקף חרקים ונחשים. אני שומעת אותו מספר על האימונים הפיזיים הקשים שהוא עובר, במטרה לאמן את הרגליים, הידיים, הבטן והשכל לקראת “המלחמה הבאה”.
ליבי מתכווץ ואני מצטמררת כולי מהמחשבה על “המלחמה הבאה” ומהמחשבה שבני יקריב את גופו בה. אבל איך אוכל להימנע ממחשבות כאלה, אם אפילו כשהוא “רק” באימונים אני לא מצליחה לעצום עין בלילות!
אני לא מצליחה לישון כשאני יודעת שהוא נמצא בשטח, מרוב מחשבות: האם הוא בסדר?, האם הוא רעב?, האם קר לו?, האם הוא נמצא במקום עם נחשים או עכבישים?, האם הוא יתגבר על האימונים הקשים?.
ובתוך כך ממשיכה בליבי מלחמת רגשות, כי אני חושבת לעצמי “איזו אמא אנוכית אני”. הוא רוצה להיות במקום שבו הוא נמצא, הוא שמח, גאה ומשתדל להשתפר באימונים יותר ויותר יום אחר יום. ואז, אני משאירה בצד את האגואיזם ונזכרת בעובדה שהילדים שלנו מושאלים לנו בחיים האלה, ושיחד עם הלידה שלהם נולדה גם הרגשה שתמיד הייתה ותהיה כלפיהם: האהבה העצומה! ובזכות האהבה שיש לי אליו ובשל אושרו, אם הוא שמח אז גם אני שמחה, אם הוא גאה אז גם אני גאה, ובתוך כך אני מנסה לראות אותו כמבוגר שיודע מה הוא רוצה ולכבד זאת.

באותם ימים ולילות, כשהכול מתערבב ומטריד את מנוחתי, אני מרכינה ראשי ומתפללת עבורו. האל יברך את כל האמהות והחיילים.

אלוהים, בבקשה שילך לעתודה! / אורה א.

טלטול הנסיכון שלי מתגייס לצבא. רק אתמול (18 שנה וחודש אחורה) ילדתי אותו בכיף, שרתי לו מדי בוקר: “בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? אני כבר ילד אמיתי.”
אמנם כבר אז חשבתי מה יהיה בעוד 18 שנה, כשהנסיך שלי יתגייס לצבא, אך מיד דחיתי מעלי את המחשבות האלה. כי בתוך ליבי, רציתי להאמין שבעוד 18 שנה כבר יהיה שלום ולא נצטרך צבא וחיילים. כמו שכל אמא בישראל חולמת.
טלטול הוא הילד השלישי שלי מתוך ארבעת ילדיי, “הדובדבן שבקצפת”. הוא ילד מקסים,  עדין, יפה תואר, נוח, ועל פניו חיוך נצחי השובה כל לב. בקיצור, נשמה של אמא!
כולם יודעים, עוד מלידה, שאף אחד אחר לא נוגע בילד הזה. רק אני מאכילה, מחליפה,  מקלחת (עד גיל מסוים כמובן). כל שלב בחייו היה מקסים בפני עצמו. הגננות והמורות הוקסמו תמיד מעדינותו ומהידע הרחב שהפגין בכל תחום – עד היום.
והנה הוא מגיע לגיל 17, כיתה י”א, ואנחנו מקבלים הביתה צו ראשון. ליבי פעם בחוזקה,  מה, כבר? כל כך מהר התינוק שלי גדל? ואז מתחילים לדבר על הצבא ברצינות, ומשם טלטול פונה לתוכנית “אחריי” (תוכנית המכינה בני נוער לגיוס קרבי בצה”ל) ויוצא לסדנת אימונים קשה שמצריכה הרבה כוחות פיזיים. בכל פעם שטלטול חוזר מהאימונים, הוא עייף,  חבול ומלוכלך (בחולות הים או בעשביה יבשה), אך איני יכולה להתעלם מהניצוצות בעיניו  ומחיוכו הרחב. “איזו חוויה, אמא, היום נקרענו אבל היה כיף” – משפטים מורעלים כאלה שגורים בפיו של טלטול שלי ובפי כל החברים שלו שמצפים להתגייס ל-ק-ר-ב-י!!! אין שום סיכוי אחר.
ואז נפתחה בפני טלטול שלי האפשרות לגשת לבחינה הפסיכומטרית, כדי להתקבל לתוכנית “עתידים”. אם זה יקרה, טלטול ילמד במשך שלוש שנים לתואר ראשון באוניברסיטה ולאחר מכן ישרת בצבא חמש שנים.
אלוהים, שמע אותי, זה טלטול שלי, בבקשה שלא יהיה קרבי ונוכל לישון בשקט! קשה לי לחשוב על הנסיך שלי רץ בשטח עם נשק מול כל כך הרבה סכנות בדרך. אלוהים יעזור לי, זה דבר שלא אמרתי בקול רם כדי לא לפגוע בטלטול נסיכון שלי – לו הבהרתי שאני איתו בכל החלטה שהוא יחליט לכאן או לכאן (לימודים או קרבי).
זהו אמנם בני השני שמתגייס לצה”ל, אך בני הראשון היה עתודאי ועסק בשירות הצבאי שלו במה שלמד – אלקטרוניקה. סקאלת הפחד, לפיכך, הייתה נמוכה בהרבה.
היום, כשחג העצמאות ה-63 בפתח והשלום למרבה הצער עדיין לא נראה באופק, אני נושאת בליבי ברכה: השם שבשמים, אנא עשה שכל זה יגמר מהר ובצורה הכי טובה, ושכל אמא תזכה לראות את בנה חוזר הביתה בריא ושלם ממשימתו המוסרית והלאומית – להגן על מדינתנו היחידה – אמן!”.

הבטחתם יונה / נירית צוק

“אמא, מה כדאי לי להיות בצבא?”, הוא שואל אותי, “אולי אני אהיה נהג בטנק? נהג בטנק זה לגמרי קוּל”.
“לא, זה לא רעיון טוב”, אני ממלמלת ונזכרת באח של חברתי שהיה בטנק עם חברים, הטנק התהפך וחברו הטוב נהרג.
“למה?”, הוא מתעניין, ולמרות גילו – שמונה בסך הכול – הוא רציני להחריד.
“כי…”, אני מגמגמת, “נהג בטנק זה קצת מסוכן”.
“אה”, הוא חושב, “אז אולי אני אהיה צנחן? אני פשוט אעמוד ככה”, הוא מדגים ונעמד על שפת המדרכה, “וכשיגידו לי לקפוץ אני אקפוץ”.
“לא, לא”, אני אומרת, ומזיזה אותו אחורה מהר, לפני שמכונית תעבור בכביש. “אין לך רעיונות אחרים?”
“כמו מה, טייס?”, הוא שואל.
“אולי תהיה מפקד?”, אני מציעה, וחושבת על אבי שבמשך שנים היה מפקד בחיל האוויר. “תהיה כמו סבא, תפקד על חיילים, תתקן מטוסים, כאלה”.
“לא יודע”, הוא מהסס, “כל היום אני אצטרך לצעוק על החיילים שהם לא עושים מה שאני מבקש, וגם אצטרך לשמש דוגמה ולעבוד קשה”, הוא משתתק.
“אז מה אני אהיה, אמא?”, הוא שואל ואני לא עונה. צד אחד בי אומר שזה לא בסדר, שאני צריכה לחנך את בני לאהבת הארץ, לפטריוטיות, לרצון לתרום בשמחה. צד אחר בי, אגואיסטי ומפוחד, זוקף ראשו המכוער. אני מנסה להגיד לעצמי שהקונפליקט הזה מיותר כי הילד רק בן שמונה, אבל אני יודעת מחברות שגם ילדים גדולים יותר מתחבטים בשאלה, וככל שהם מגיעים לגיל הגיוס היא הופכת לקשה יותר ויותר.
כשהייתי קטנה אמרו לנו שבטח כשנגדל כבר לא יהיה צורך בצבא, יהיה שלום עם העולם ולא נצטרך יותר חיילים. אז זה היה נראה כל כך הגיוני, לא ייאמן שעברו מאז כל כך הרבה שנים וזה פשוט לא קורה. אני מנסה לא להפוך לסקפטית ולהאמין שאולי יום אחד זה בכל זאת יקרה, אולי יום אחד יהיה שלום, אולי יום אחד הצבא שלנו יהיה מקום שאליו ילך מי שרוצה ולא רק מי שצריך, אולי יום אחד אמהות של ילדים בני 18 יצליחו לישון בלילה. הלוואי.
“נו, אמא”, הוא קוטע את רצף מחשבותיי, “אז תגידי לי, מה אני אהיה? כדאי להיות רחוק מהבית ולישון במקום אחר? יו, זה נראה לי מגניב, כמו טיול כזה…”
“עשית שיעורים היום?”, אני עוברת לנושא יומיומי, לא מסוגלת להכיל יותר בתוכי את הקונפליקט והמחשבות.
“לא”, הוא אומר.
“נו, אז באמת”, אני כועסת. “בוא נחזור הביתה ותכין שיעורים”.
אנחנו חוזרים בשתיקה, הוא שקוע במחשבות ואני מתביישת בעצמי. מרימה יד ללטף את ראשו ומתפללת בליבי. שיגיע השלום. די, חיכינו יותר מדי שנים, איפה הוא?