fbpx

שפת המתבגרים

שפת המתבגרים


בלי ששמנו לב, המתבגרים שלנו החלו לדבר בשפת ההברות ועם אינספור קיצורים שמזכירים יותר הודעות טקסט. מה קרה למשפטים התחביריים התקניים שלהם, ואיך נוכל לחזור לנהל איתם שיחה הולמת? רמז: כדאי שנתחיל להקשיב לעצמנו. סבבה?



במסגרת האימון המשפחתי נתקלתי לא אחת בהורים המספרים לי עד כמה הם מתקשים לפתח שיחה קולחת עם בנם או בתם המתבגר/ת. בכל פעם שהם מנסים לפתח שיחה רצינית הם זוכים בתגובה לעיניים המתגלגלות בחוריהן, ובמקרה הפחות רע – לאוסף הברות שנשמעות יותר כמו בליל נהמות לא מובן. בהזדמנויות אחרת הם נתקלים בקריאת התלהבות קצרה (בעיקר “סבבה/סבבי”)/ צחוק מגחך, או הפגנת גילוי תובנה עמוקה באמצעות המילה האחת – “וואלה”. משפטים תחביריים, מבחינתם, הם משהו שנלמד לבחינת הבגרות בלשון.
אבל מה איתנו, ההורים הבוגרים והמלומדים? האם עצרנו רגע כדי לבדוק איזה סוג תקשורת אנחנו מנהלים עם הילדים המתבגרים שלנו? כמה מאיתנו התקבעו בשלב הציווי: “סדר את החדר”, ואפילו:  “קח את עצמך מפה” / “תפוס את עצמך בידיים” / “לך תלמד”, וציוויים של “אל” למיניהם.  גם אם כוונתנו היא טובה ואנו חפצים בייקרם אין ספק כי אנו נסחפים בעצמנו לסגנון התמציתי והמינימליסטי והופכים אותו, בלי משים, לשפת היומיום המשפחתית.

השפה כמשקפת עולם פנימי

בימינו,  גיל ההתבגרות הרשמי נקבע בגיל תשע (לראיה, הרפואה המערבית סימנה גיל זה כמתאים לחיסון בנות נגד וירוס הפפילומה, לפני התחלת פעילותן המינית). גוף ילדינו עובר שינויים פיזיולוגיים הורמונליים בגיל צעיר יחסית, ולכך מצטרפת השפעה חברתית ותרבותית: החשיפה לאינטרנט, בילוי ברשתות חברתיות, מידע אינסופי שפרוש לפנינו בלחיצת כפתור. חשיפה לא מוגבלת בגיל למדיה אלקטרונית, ובתוך כך לחדשות מן העולם, סרטי אלימות ופורנו ועוד, הופכים את הילדים למבולבלים מאוד! גופם מאותת על התבגרות מואצת ואילו הקוגניציה (המוח) עדיין צעירה ולא בהכרח מתפתחת בקצב דומה. בשל כך שהם אוטוטו עוברים אותנו בגובה אנו מייחסים להם תכונות של מבוגרים, אבל הבגרות הרגשית, הניתוח המעמיק – אלו מדשדשים הרבה מאחור.
ואכן, בשלב הזה מתחילים לבעבע חיכוכים בין המתבגר להוריו – כאשר כל צד אוחז בנקודות מבט והשקפה שונות. בתקופה הזו עולות אצל הצעירים תהיות לגבי עצמם, שמיד מקבלות ממד הרה גורל. למשל: ממד השייכות- האם אוהבים אותי? האם אני מקובל?; יחסי בנים-בנות ושאיפה להשתלבות חברתית, המובילים להתעסקות עם המראה החיצוני, לשינויים בהרגלי אכילה ולרדיפה אחר מותגים, ועוד. כל זה קורה בתוך מסגרות חינוכיות, הנחוות על ידי חלק מהמתבגרים כתובעניות ומלחיצות, ולכן תיתכן בהחלט ירידה בלימודים, התפרעות או הסתגרות מוקצנת, ועוד. וזהו תיאור עולמם הפנימי רק על קצה המזלג.
את נקודת הזמן הקריטית הזו ההורה יכול לזהות כהזדמנות, שבה ניתן לסייע למתבגר לצלוח את התקופה המבלבלת באמצעות כלים אימוניים ובמעבר לשפה תקשורתית שונה. בגלל הנטייה של המתבגר לראות את העולם דרך משקפיים דטרמיניסטיות, הוא מרגיש שהוא יודע הכול ויותר טוב מכולם, ומצד שני הוא לא תמיד מצליח, והוא עלול לנחול אכזבות כשהוא מגלה איך דברים ‘עובדים במציאות’. לרוב, ההורה מוסט הצידה ולעומתו החברים הופכים לקבוצת ההשתייכות הדומיננטית – והעולם, ואפילו הבית שהיה כחוף מבטחים, הופך לאדמה רעועה. זה המקום לצייד את המתבגר ואת ההורה בכלים לחיים: מיומנויות תקשורת בריאה, בעיקר ביחסי המשפחה וגם מחוצה לה.

לא שפה מכוכב אחר

הנה מילה עם הרבה הברות: מו-טי-ב-צ-יה!. גם המשמעות שלה עשירה בתוכן: סימון מטרות והגשמתן, חיבור לעוצמות וליכולות, חיבור לכישרונות וליצירתיות הפנימית של המתבגרים וניתובן לכוח בונה ומקדם, יצירת מציאות שבה יש תחושה של הובלה ותנועה ולא משהו “שנגזר עליך”, תמיכה בביטחון העצמי – בערכים הפנימיים – כאמצעים לזקיפות קומה והשגת יעדים וחלומות אישיים. המטרה העיקרית שלנו צריכה להיות להחזיר לבית את המעמד של חוף מבטחים – מקום של שייכות, מקור לעידוד ואהבה (הלא הם המשאבים המרכזיים לצמיחה והנעה וליציבות רגשית).
אז במקום לדבר, נתחיל להקשיב. ממילות ציווי נעבור למשפטים שמתחילים ב: “אני שומע מה שאתה אומר/ אני מבין למה אתה מתכוון…”. לא תאמינו עד כמה מהר תגלו שאפשר לוותר על תרגומון לשפת ההברות והקיצורים ותחת זאת לנהל עם המתבגרים שלנו  שיחות עומק ורגש בתחביר מלא, ובמילים אחרות: “לשדר על אותו גל”. כשהם ירגישו שמבינים אותם באמת, הם יסכימו לשתף אותנו בחייהם (עד גבול מסוים כמובן), ואף לקבל כמה מהעצות שאנחנו כל כך אוהבים לשחרר. כשנייצר יחסי שוויוניות מתוך כבוד הדדי והשפה שלנו תשקף זאת, גם מערכת היחסים תתחזק ותעמוד איתן אל מול המשברים והתקופות שעוד נכונו לנו.
אז לא בבת אחת וביום אחד, אלא צעד צעד. בפעם הראשונה זו תישמע שפה מוזרה מכוכב אחר, אבל בהדרגה ובהתמדה נחולל את השינוי המיוחל במערכות היחסים בינינו לבין המתבגרים.
הכותבת היא דבורית סער גן-מור, מאמנת אישית מלשכת המאמנים בישראל
איך נתמודד עם מרד גיל ההתבגרות?
 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

2 תגובות

  1. שפת המתבגרים – נקודה כואבת לאנשי האקדמיה. אנחנו ההורים, כדי לתקשר איתם צריכים לדבר בשפתם, או לפחות להקשיב להם כשהם מדברים בשפתם ולא להקניט אותם עליה. יש מספיק דברים חשובים שאנו מתנגדים להם: סיגריות, אלכוהול, סמים, ועוד רבים, אז מוטב לוותר בדבר אחד שהוא לא מזיק, ובוא’נה יאללה נהיה להם כמו חברים אם זה קשור רק לשפה. בל נשכח שגם אנו היינו צעירים, גם לנו היתה שפה משלנו שלא הבינו ההורים. זה עבר לנו עם הגיל וזה יעבור גם להם. בקיצור – זה לא נורא ולא מזיק כל עוד זה לא עובר את גבולות הטעם הטוב ולא גולש לקללות וגסויות.
    אני מוצאת עצמי אומרת הרבה “סבבי” לבני. בתחילה הוא היה מופתע אבל כעת זו כבר שיגרה. נראה לי שהוא מבסוט מזה וכשחברים באים הם אומרים לו שיש לו אמא “קולית” – אז יש מחמאה טובה מזו לחיזוק הקשר ביני לבין בני ?
    ותחשבו על זה…

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.