מאת רות עפרוני.
שייך לקטגוריית בלוגים

בוקר של עצבים וריבים בין רות עפרוני לבתה התהפך לטובה בזכות הודעה אחת משעשעת

אני ואביגיל רבנו אתמול. בצעקות.

– “אין לי חולצת בית ספר”.

– “תכיני בגדים ערב קודם אז תהיה לך”.

– “אבא לא כיבס לי כבר חודש”.

– “זאת אחריות שלך לדאוג לזה”.

– “את לא יכולה להאשים אותי בכל דבר”.

– “תתלבשי כבר ובואי לאכול”.

– “אני לא אוכלת בבוקר, את מכירה אותי בכלל?”.

– “את לא אוכלת ארוחת בוקר כי את מאחרת”.

– “את קוראת לחצי קלמנטינה ושני קרקרים ארוחת בוקר?”. וכו’ וכד’ ולא וגו’.

בדרך לבית ספר אספנו באיחור ילדים מהשכונה אז שתקנו. שמרנו את השנאה פרטית ודחוסה. כשהילדים נשפכו מהאוטו, אביגיל שאלה איך היא חוזרת היום. עניתי שכמו בכל יום רביעי – באוטובוס.

“אבל הכרטיס שלי לא טעון”, לחשה.

“תסתדרי בעצמך”, טרקתי את הדלת ונסעתי.

כל הדרך הביתה תכננתי איך למחרת, בול בזמן ובשיא הקוליות, אכנס לאוטו, אתניע ופשוט אסע. ואביגיל תצא מהבית בריצה ותעמוד שם באמצע הכביש, יחפה עם הנעליים ביד, תביט באוטו שנעלם בסיבוב. כשחניתי הצצתי בטלפון וראיתי ששלחה וואטסאפ. הוא היה כל כך מצחיק ומתוק ומתפייס, שתוך שניה כל הכעס נשטף לי. רציתי לשמוע את הקול שלה. התקשרתי אבל הטלפון שלה היה כבוי.

זכרתי שכשהייתי בערך בגילה, מצאתי משהו שאמא שלי כתבה לאיזו עבודה לאוניברסיטה. היא כתבה שם שלפני שאחותי מיקי יצאה לסיני עם החבר שלה, היא ומיקי רבו על איזה שטות. אמא שלי כתבה שהיא מצטערת נורא שהדבר האחרון שהם אמרו היה בכעס. שהיא בזבזה את הזמן בלחנך אותה במקום להתפעל ממנה. הם רבו די הרבה, אמא שלי ואחותי.

שָֹקֶמח של מועקה רכב לי על הכתפיים כמו ילד זר. עכשיו גם רציתי לראות את אביגיל, לא רק לשמוע את הקול שלה בטלפון. נכנסתי הביתה ופשפשתי בארנק, שפכתי את התיק שלי על השטיח, הפכתי את הסלסלה של הבלגנים הקטנים ואת הכריות מהספה, זחלתי מתחת למדרגות, נסיתי לפתוח את קופות החיסכון של הילדים (שהיו נעולות. ילדים חכמים) ורק בגומי של דלת מכונת הכביסה מצאתי חמישה שקלים וחצי וטסתי חזרה כל הדרך חזרה לבית הספר. וככה, בפיג’מה, בלי חזייה עם שיער-שינה וכפכפים, רצתי במסדרונות ומול הדלת של כיתה ז’ נעצרתי. כשנכנסתי הילדים התלחשו “אביגיל, אמא שלך פה” והיא הרימה אלי את הפנים העצובים והיפים שלה. סימנתי לה לצאת אלי ולמורה לחשתי סליחה רפה.

אביגיל סגרה את הדלת מאחורינו. “הבאתי לך כסף לאוטובוס”, אמרתי. היא ספרה אותו ואמרה “זה לא מספיק”. ואמרתי “זה מה שמצאתי”. ושתקנו. והיא שאלה “מה הכנת לי אוכל לבית ספר”, ואמרתי “קרקרים. פשוט הבוקר, לפני שקמתם, הלכתי למכולת של קובי לקנות לחם אבל היא היתה סגורה. בנאדם הולך למכולת כל בוקר והוא סומך על קובי וסומך על המכולת שתהייה שם גם בבוקר הבא והוא אפילו לא חושב שיש אופציה אחרת. ובוקר אחד הוא הולך למכולת ופתאום אין. בלי שלט על הדלת ובלי כלום. ובגלל זה הקרקרים לבית ספר וגם הקרקרים שהיו לארוחת הבוקר”. אביגיל חבקה אותי פתאום חזק ואמרה “איזה כיף שבאת”.
“בואי נחתוך מפה, תבואי איתי ללמד היום”, אמרתי.
“אמא, אני צריכה להישאר פה”.
“בטוח?”
“כן, יש שיעור שאני אוהבת”.
“אוקי”.

והיא פתחה את הדלת להיכנס חזרה לכיתה וקראתי לה “אביגיל”, והיא הסתובבה אלי ורציתי להגיד לה “אני אוהבת אותך, את המכולת של החיים שלי”, אבל יצא לי רק “תשמרי על הכסף לאוטובוס הביתה”.

הכותבת היא סופרת ומורה בתיכון. אמא ל-4 ילדים

החיים הסודיים של ההורים

זהירות, סטוריז מסוכנים לפניכם