מאת ד"ר לינור בר-און.
שייך לקטגוריית אקטואליה

אין שום דבר חמוד בתוכנית “החיים הסודיים של בני 4”, אלא ניצול של ילדים שבסך הכל מתנהגים כמו ילדים

תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת! אני תמיד כותבת בסערת רגשות ומנבכי הנפש, אבל הפעם הנפש סוערת מהרגיל. נתקלתי במקרה (ואולי חבל שכך) בפרומו לתוכנית “החיים הסודיים של בני 4” ובו ילדה ממושקפת שחברותיה לגן מסרבות לשתפה במשחק. לאחר מכן, כאשר קראתי קצת יותר, הבנתי שמדובר בילדה המאובחנת על הספקטרום האוטיסטי. אך אין לעובדה זו שום רלוונטיות למה שיש לי לכתוב. מה שיש לי לכתוב גם לא מתייחס לילדות שלא שתפו אותה במשחק (כפי שקורה בכל גן, כל יום, כמה וכמה פעמים ביום ברוטציות – פעם ילד משתף ופעם אותו ילד לא משתף), אלא להורים. אלו שחשפו את ילדיהם לתיעוד ולבמה מפלצתית שכזו, ואלו שהגיבו באמירות מזעזעות כלפי הילדות הקטנות.

ראשית, כמה עובדות על התפתחות חברתית: בגילאי 4-5 ישנה קפיצה התפתחותית כללית. היא מתבטאת בהתפתחות של היכולת השפתית והיכולת לבטא רעיונות מורכבים יותר (למעשה, קודמת לכך התפתחות קוגנטיבית המאפשרת חשיבה מורכבת יותר), התפתחות הדמיון, התפתחות פיזית ומוטורית המאפשרת לילדים יותר מרחב תנועה ולכן עצמאות, התפתחות יכולות והבנה חברתית וכיוצא בזה מתפתחת גם החשיבה המוסרית (אשר כמובן ממשיכה להתפתח גם לאחר מכן). קונפליקטים, ביטויי תוקפנות, החלטה מי משחק איתי ומי לא, כל אלה הם שלבים התפתחותיים קריטיים בהתפתחות האישיות. גם מצבי הקונפליקט, לרבות ההתנהגות “הרעה”, מאפשרים למידה והתפתחות. בתיווך נכון של המבוגרים מסביב (ולכן נוכחות אנשי צוות היא קריטית), תתרחש הלמידה המשמעותית של הבנה חברתית ורגשית. באופן תקין הילד ילמד כיצד המעשה שלו משפיע על הזולת, הוא ישאל את עצמו האם רצה בהשלכות הללו, וכן האם יכל לבחור להתנהג אחרת. אין קיצורי דרך, למידה רגשית, חברתית ומוסרית היא אך ורק דרך ההתנסויות הללו. ומי שמצוי בחיי ילדים בני 4, יודע שבסביבת הגן יש שינויים בלתי פוסקים ב”תפקידים” בין הילדים – רגע אחד דני הוא זה שמבקש שיצרפו אותו, רגע אחר דני יתנסה בכך שהוא לא יאפשר לאחרים להצטרף, ברגע הבא אולי הוא זה שיתווך בריב בין חברים ואולי אף ירגיע חבר פגוע. לאחר מכן “אופס” יתכן שיפגע שוב באותו חבר ממש.

מי פה המפלצת?

אני רוצה להוסיף שלהערכתי ישנה פה עריכה מגמתית מצד מפלצות הרייטינג (כן, הם המפלצות, ולא הילדות בנות הארבע). להנכיח בפרומו ילדה החובשת משקפיים, דבר שאוטומטית, בין אם במודע או לא, מעורר בקרב המבוגרים דאגה מפני דחייה (בפרט מי שעוקב אחרי הסדרה ומכיר את האבחנה שלה, אשר אני לא הכרתי בעת הצפייה בפרומו) – זה ליצור בהכרח אצל הקהל הזדהות ושיפוטיות לא הוגנת כלפי סיטואציה חברתית  – כואבת, אך תקינה. אני אדגיש כי תפקיד המבוגרים בגן הוא להיות ערים לסיטואציות כאלו ולתווך אותן לילדים, להסביר, ללמד, אך לא תפקיד הצופה לומר “איזה ילדות רעות” (לילדות בנות 4!) או “בנות הן נוראיות, מזל שיש בנים”. מבטיחה לכם שזה קורה גם לבנים, פשוט זוכה בפחות רייטינג. 

נקודה אחרונה ואולי זו שזעזעה אותי יותר מכל – מי אתם המבוגרים שמסכימים לחשוף כך את הרגעים הפרטיים וההתפתחות האישית של הילדים שלכם? אתם שאלתם אותם אם הם מוכנים להיות חשופים ברשת לנצח (מה שברשת תמיד נשאר ברשת) ברגעים הטובים או הקשים שלהם? באיזו זכות ולמען איזו מטרה אתם מאפשרים לעשות שימוש בהתפתחות הפרטית של הילדים שלכם לצורכי בידור ההמונים? מה קרה לנו? התחושה שלי יותר מכל היא שהרכבת הזו עזבה את הפסים והלוואי ואפשר היה לרדת ממנה.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מומחית. לעמוד הפייסבוק של ד”ר לינור בר-און

“כשילדה בת תשע שלחה לי קללות”

מחברת חכמה? החלטה טיפשית