מאת איה קידר סטרול.
שייך לקטגוריית בלוגים

איה קידר סטרול ובעלה החליטו לשבור את חומות ה”לא נעים” ולחלק סנדוויצ’ים בחינם לכל מי שרעב

“וואלה, איזה פראיירים אתם!”, הוא אמר לנו, מביט מתוך משקפיי ראייה עבים, תוך כדי שהוא אוכל מהכריך שהגשנו לו. אני חושבת שאף פעם לא שמחתי להיות פראיירית כמו שהייתי באותו הרגע. היה לו עט בכיס החולצה, כובע מצחייה ישן ונעליים חומות, בעלות מידה גדולה במיוחד. הוא המשיך לאכול את הכריך ואז הוסיף שוב “בחיי שאתם פראיירים”, והלך לדרכו.

עוד אישה ש”חיפשה” בקבוקים למחזור בפח האשפה, אמרה לנו שהיא תיקח את הכריך מתוך כבוד אלינו. שמחנו שהיא נותנת לנו כבוד, כי היא הסכימה לקחת אפילו עוד אחד לערב, למרות שאמרה ש”היא לא צריכה”.

אני זוכרת שפעם, כשהופעתי בתאטרון, הייתי מאחורי “הקיר הרביעי” – מושג המתאר שחקן שנמצא מאחורי קיר דימיוני, והקהל צופה בו אבל לא יכול לדבר איתו ובוודאי שלא לגעת בו. השחקן מוגן מאחוריו, מאחורי הקיר הדימיוני, ואין בין השחקן והקהל שום קשר ממשי. אבל זה לא ככה כשאתה יושב ברחוב. ברחוב אתה חשוף, רואה ונראה, נוכח גם אם לא תרצה, וזה יכול להיות גם מאיים לפעמים, קשוח, כי אין לא קיר ולא נעלים.

בעלי אומר ש”שלוחי מצווה אינן ניזוקין”, אני אוהבת את המשפט הזה כי בעיני הוא אומר שאם אתה עושה משהו שמצווה עליך מבפנים, מתוך המערכת הפנימית שלך, איזה שהוא משהו למען מישהו, אפילו קטן, מהלב, משהו שאתה יודע שהעולם מצפה ממך שתעשה – אזי אתה שמור, לא תינזק, אתה מוגן גם אם אין שם קיר. בכל מקרה, זה היה חזק מאתנו, לא יכולנו אחרת. אז בעלי רביד ואני לקחנו שולחן שעליו מפה וכריכים עם חביתה חמה, מלפפון חמוץ, חסה ומיונז, עטפנו אותם בניילון נצמד ונסענו לעיר הקרובה אלינו, לחדרה, כדי להעניק למי שצריך.

יש אנשים שעברו את ה”לא נעים” ולקחו, כי כשהבטן מקרקרת מי חושב על “לא נעים”? אתה רעב – וכשאתה רעב אתה לא חושב. וגם אנחנו כנראה עברנו את ה”לא נעים” – כי בכל זאת בהתחלה זה לא נעים לשים שולחן עם כריכים באמצע רחוב סואן, עם שלט שעליו כתוב: “כריך למי שצריך בחינם”, ואז לשבת ולחכות.

וכאמור, ברחוב אתה הכי חשוף. אין קיר רביעי שיגן עליך, אין כרטיסים שהקהל קנה והוא לא יכול להגיד לך מילה. יש אנשים, מלא, שעוברים ושבים בלי קירות בלי מיגונים.

לא ידענו מה יקרה, אבל ברגע ששמנו את השולחן מול הבנק בקרבת השוק, בתוך אחד הרחובות השוקקים בעיר, רחוב הרברט סמואל, הקיר ברחוב נשבר, התנפץ לאלף רסיסים. ומשהו אחר קרה – עוברים ושבים הביטו בשלט שעליו כתוב “כריך למי שצריך בחינם”. חלקם הסתכלו על הכריכים והמשיכו ללכת במהירות, חלקם רצו לקחת, וחלקם פשוט לקחו. לכמה נתנו ביד כי ראינו שהם רוצים אבל אולי היה להם קצת “לא נעים”, אבל כשהבטן מקרקרת אין לא נעים.

כשאדם שאין לו מספיק מעות בכיס להתארגן על מנת פלאפל, פתאום רואה שהוא יכול לאכול כריך, לשבוע ואפילו לקבל כריך נוסף, זה בונה אצלו אמון, אמון שישנם עוד יקומים מקבילים בהם אנשים יכולים לתת לך ואתה יכול לקחת ללא תמורה כשאתה נצרך. וכשהבטן מקרקרת ואין, כריך אחד קטן יכול לשפוך אור גדול על כל החושך שאתה מרגיש מסביב.

אז כן, שמחנו להיות “פראיירים” כמו שחלק מהאנשים ברחוב חושבים, ונשמח להיות כאלה גם ביום חמישי הבא ובכל יום חמישי הבא אחריו. בבוקר, ברחוב הרברט סמואל, על יד הבנק.

אז אם אתם מכירים אנשים רעבים (ולצערנו יש הרבה), אנחנו שם בכל יום חמישי בבוקר בסביבות עשר ועשרים. ואם גם אתם רוצים להעמיד שולחן כזה בעיר מגורייכם, אתם מוזמנים להתייעץ איתנו בפרטי ואנחנו נעזור.

 

מוזמנים לקרוא עוד בעמוד מועדון קרקס הבכי הנודד של איה

איה קידר ממליצה לכם לבוא אליה הביתה ולחזות בפלא התשיעי

איה קידר סטרול מצאה את הדרך להוציא את הילדים לטיולים