מאת יוקי ששון.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים

איך אפשר לעזור למתבגרים לממש את הפוטנציאל שלהם מבלי להכניס אותם ללחץ מיותר?

“עצוב לי שהוא לא ממש את הפוטנציאל שלו. מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח את העתיד שלו?” – את המשפט המודאג הזה אמרה לי אמא של נמרוד (שם בדוי) בן 13. ניסיתי למקד אותה ולהבין: האם היא מרגישה שחוסר מימוש הפוטנציאל נוגע לתחום מסוים – ללימודים? לתחביבים? לקשרים חברתיים? האם נמרוד לא משיג מטרות שהציב לעצמו? האם קשה לה מהמקום הרגיש והדואג שלה כאמא, או שנמרוד שיתף אותה והביע תסכול, עצב או פספוס והחמצה?

לצד אהבה שאין שנייה לה ולנתינה ודאגה אין סופיות, מלאכת ההורות נחשבת למשימה מאתגרת. ולכן אין פלא שהיא מציפה הרבה שאלות, תהיות והתחבטויות ביחס לחינוך לאורך כל השנים, שאלות שמשתנות ותלויות בשלבי הגיל וההתפתחות של ילדינו, כל אחד ומקומו. תקופת גיל ההתבגרות הינה תקופה מורכבת במיוחד, שטומנת בחובה שינויים רבים בתחומים שונים ומהותיים. במהלך תקופה זו, בני נוער יתמודדו, בין השאר, עם ביסוס הזהות האישית במקביל להבנת היחסים עם האחרים והבנת תפקידם בחברה, ניסיון להסתגל לשינויים הגופניים שהגוף עובר והדרישה של הסביבה שהם יקחו יותר אחריות ויתחילו לפתח עצמאות.

בזמן שהמתבגרים יתמודדו עם כל אלו, הוריהם הרבה פעמים יתעסקו בשאלות כמו האם המתבגר שלהם יצליח להסתדר בחיים, מה יחשב כהצלחה, והאם הנער יצליח לממש את היכולות שלו ולצמצמם את הפערים בין הפוטנציאל למימוש שלו בפועל. אני מציעה לבחון האם באמת יש פערים – האם פער זה טוב או רע? מקדם או מעכב? האם הפוטנציאל מוכח או שהוא חלום? האם הפוטנציאל מגדיר מטרה או רצון עז להגשמה עצמית? והאם ההגשמה היא שלנו או שלו?

לעיתים אנו, ההורים, מזהים אצל המתבגר שלנו יכולת מופלאה ומבטיחה בתחום מסוים ואילו הנער עצמו לא בטוח, לא יכול, או לא מעוניין לחזק או להתמיד ביכולת זו, ואנו מוצאים את עצמנו מאוכזבים ודורשים ממנו לעשות משהו שנוגד את רצונו או את יכולתו. חשוב שאנו, ההורים, ננסה לשחרר ונאפשר למתבגרים שלנו לבדוק, להתנסות ולטעות בעצמם בבחירות ובהתנסויות שלהם, מבלי לבקר ולשפוט אותם. הבנה מצידנו של השלב המורכב והעמוס רגשית של המתבגר שלנו, כמו גם היכולת שלנו להיות קשובים לו ממקום מודע ולאפשר לו להיות נוכח במקום של ההתחבטות וויתור, עשויות לסייע לו להימנע ממאבק נוסף שימנע ממנו לרצות או להתנגד לנו.

בלי לבטל, לשפוט ולפגוע

אחד הרגעים המרגשים בהורות הוא כשנער או נערה משתפים את הוריהם בשאלות ותהיות על מימוש הפוטנציאל שלהם, ומתייעצים איתם כיצד לקדם את הפער על מנת להשיג יעד שהם הציבו לעצמם. רגע כזה מעיד על נוחות וביטחון בהורים, לכן חשוב שההורה יחשוב איך הוא מתנהל מול המתבגר ואיך הוא מעביר לו מסרים. חשוב שההורה יחווה את דעתו ויסביר את השקפת עולמו, אך הוא צריך לעשות זאת מבלי לבטל, לשפוט ולפגוע בערך הנער, כדי שהוא יפיק תועלת מהשיחה ומהדעה ההורית.

חשוב לזכור כי שימת דגש על הפערים מול הפוטנציאל משמעה לחזק את החולשה, להתמודד עם תחושת הכישלון ובעיקר להציג קבלה ללא תנאי של ההורה. להראות שיש קבלה של המקום שבו הוא נמצא – לא כהשלמה, הזדהות, אישור או הצדקה, אלא כקבלה והכרה במציאות שהוא מציג ונמצא בה. להביע כלפיו אמפתיה בנוגע לתחושת הפער שקיים בו ולמקום שבו הוא נמצא.

זאת ועוד, חשוב להעצים את החוזקות, לסמוך על המתבגר ולהאמין באמת שהוא מסוגל ויכול. להיות שם עבורו גם אם הוא נאבק. הפערים והפוטנציאל קיימים תמיד במקום כלשהו. השאלה היא במה אנחנו, ההורים, יכולים להקל. לעתים נכוון ולעתים רק נקשיב ונאפשר להם להתנסות בעצמם במצבים מאתגרים, כדי שיצליחו או ייכשלו וילמדו לקחת אחריות.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומחברת הספר “פער ופוטנציאל”

אחת ולתמיד: האם להורים שלנו באמת היה יותר קל לגדל ילדים?

הרשתות החברתיות פגעו לנו בדימוי העצמי, אבל עדיין לא מאוחר לתקן את הנזק