מאת מאת יפעת דננברג..
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים

 

שלוש השאלות שכל הורה צריך לשאול את עצמו בעקבות מקרי האונס האחרונים

כולנו נחרדנו לשמוע ולקרא על האונס של בת השבע, של בת ה-11. הורים לבנות או הורים לבנים, בין אם למתבגרים ובין אם לילדים צעירים, פנו אלי מודאגים. נראה שכולם מודאגים ועסוקים בשאלות כמו “מה אני יכול לעשות היום כדי למנוע מהילד שלי להגיע למצבים כאלו או דומים בעתיד”, או “מה אני, כהורה, יכול לעשות כדי שהילד שלי ידע לכבד את עצמו, את הערכים שלו ואת האנשים סביבו?”.

לשאלות אלו אין תשובה אחת, אבל ללא ספק ששורשן של כל התשובות מתחיל בחינוך. למעשה, באמצעות החינוך שלנו, ההורים, אנחנו מובילים תרבות. במודל שאנחנו מובילים, אנחנו מייצרים את התפיסות ואת האמונות הבסיסיות של הילדים שלנו – לגבי עצמם, לגבי בני המין השני, לגבי לחץ חברתי, לגבי אסרטיביות. מחקרים מראים באופן חד משמעי שתפיסת העולם האישית של הילדים ובני הנוער לגבי מגדר, לגבי מה זה להיות גבר ומה זה להיות אישה, קשורה באופן ישיר לתרבות, החינוך והערכים מהבית. גם לבית הספר, לחברים ולתקשורת יש כמובן תפקיד משמעותי, אבל אם אנחנו מכוונים למיקוד שליטה פנימי, אני מציעה שנבדוק היטב את החלק שלנו בכל התסבוכת.

נתחיל עם בדק בית בשלושה שלבים:

שלב ראשון: נבדוק האם אנחנו נוכחים מספיק. כולנו מנהלים קריירות, אבל הקריירה הכי חשובה בחיים שלנו היא ההורות. נכון שמספיק זה עניין סובייקטיבי, אבל עם יד על הלב נוכל לענות לעצמנו בכנות. יש ילד שיצטרך אותנו יותר ויש את זה שפחות. לצערנו, זה לא תמיד קשור למה שהם אומרים. הנוכחות ההורית חשובה במיוחד כיוון שאנחנו המודל. הילדים שלנו לומדים מההתנהלות שלנו, מהמעשים לנו ומהתגובות שלנו. כשאנחנו לא נוכחים יש ריק, ואת הריק יתפוס משהו אחר – מודל אחר (סלב, חבר, מבוגר אחר) שלא תמיד משקף את הערכים שלנו.

שלב שני:  נבדוק מה הילד שלנו חושב על עצמו. כן, כן, זה קשור אלינו. הדימוי העצמי של הילד שלנו נבנה בשלב ראשון ממה שאנחנו, ההורים שלו, חושבים עליו. זה לאו דווקא אומר שצריך להגיד לו כמה הוא גאון, מושלם ומלך העולם – אולי אפילו להפך, לא מעט ילדים שההורים שלהם מתייחסים אליהם כאל מלכי העולם מסתובבים עם דימוי עצמי נמוך מאוד, דווקא בגלל הפער שהם חווים כשהם יוצאים אל העולם שבחוץ. התפקיד שלנו הוא להיות שם כשהילד שלנו בונה את עצמו, את הזהות העצמית שלו, את הדימוי העצמי שלו. לאפשר לו להתמודד, לעודד, להראות לו את ההצלחות בדרך (לא דווקא בתוצאה), למצוא ביחד איתו את הייחוד שלו, במה הוא טוב, לחזק את החוזקות שלו. כך הוא יפתח דימוי עצמי תקין ויוכל להגיד “לא” כשהחברים שלו יעשו משהו שנראה לו לא נכון, או שהוא יהיה חזק מספיק כדי לשים לב שהחבר שלו נכנס לצרות.

שלב שלישי: נבדוק עם עצמינו כמה העמדה ההורית שלנו ברורה לנו והאם אנחנו יודעים להגיד “לא” כשמשהו לא נראה לנו – גם אם ל”כולם” מרשים ול”כולם” יש ו”כולם” עושים. האם אנחנו יודעים לעמוד מאחורי העמדה שלנו גם כשלכאורה היא לא פופולרית?

אני מאמינה שלנו, ההורים, יש את הכוח להוביל תרבות על ידי מודל אישי, פיתוח דימוי עצמי חיובי אצל הילדים שלנו, ושימת גבולות שישמרו על הילד הפרטי שלנו ועל החברה של כולנו. לכן אנחנו אבני היסוד של החברה, וכדאי שנתנהג בהתאם.

הכותבת היא מנחת הורים, מאמנת ילדים ונוער ומטפלת דיאדית. לאתר של יפעת “כלים קשובים” ולעמוד הפייסבוק של יפעת.

מתבגרים הם לא מעל לחוק

איך הכי כדאי להתמודד עם תקיפה מינית?