מאת חן קרופניק.
שייך לקטגוריית אקטואליה

התגובות המתלהמות למקרי אלימות מצד מטפלות שעלו לכותרות לאחרונה עלולות להשפיע לרעה על הילדים שלנו. חן קרופניק מבקשת שתחשבו רגע לפני שאתם מגיבים, גם למענם

כאמא אני משתדלת לא לצעוק. לפעמים יוצא לי להרים את הקול אבל זה רק מצבים די יוצאי דופן. כאמא אני גם משתדלת לא לקלל. לפעמים יוצא לי להתעצבן ונפלטת לי קללה והילדים שלי ישר גוערים בי. זה אולי ישמע לכם צדקני ומתנשא, או אולי בלתי אפשרי, אבל מבחינתי זה הכרחי. כי הסיבה שאני לא צועקת ולא מקללת היא שאני אמא שלהם, אני המחנכת שלהם ואני זו שצריכה ללמד אותם איך לדבר ולהתנהג בין אדם לחברו ובציבור. אני הדמות הראשית והראשונה בחינוך שלהם (ביחד עם אבא שלהם) וחינוך, כידוע, מתחיל מהבית.

אם אני אצעק, הדבר היחיד שאני אלמד אותם זה שאם לא מקשיבים לך תצעק ואז יקשיבו לך, ואם מישהו צועק  – תצעק חזק יותר כדי שישמעו אותך. אם אני אקלל, הם ילמדו לקלל ומכיוון שהם ילדים ועדיין לא יודעים איך להתנהג בציבור, הם לא ידעו גם מתי צריך להבליג, או באיזה מקומות ואירועים אסור לפלוט קללה. אז אני לא מקללת ולא צועקת.

אל תטעו – זה דורש המון כוחות ונשימות, בין אם זה ברחוב מול אדם שמדבר ממש לא יפה, ובין אם נתקלנו במישהו מתלהם. ועם זאת, הם לעולם לא יראו אותי מגיבה בחוצפה, בצעקות ובקללות וזה לא משנה מה אותו אדם יגיד לי. בדרך הזו אני מלמדת אותם- ושוב, זה לא קל- לא להגיב באלימות. כי אלימות לא פותרים באלימות. אני מלמדת אותם להיות חכמים ולא תמיד צודקים, ושההרגשה הזו והצורך להגיב נובעים מענייני אגו ותו לא (כן, הם יודעים מה זה אגו) ולכן הם לא באמת הכרחיים. את העצבים אפשר להוציא בדרך אחרת, אחרי שהודענו למשטרה/מוקד/חברת ביטחון לטפל במי ובמה שצריך ומילאנו את חובתנו לחברה.

צריך צדק, לא נקמה

ולמה כל ההקדמה הזו? כי לאחרונה צצים מקרים של התעללויות בילדים על ידי המטפלות שלהם כמו פטריות אחרי הגשם. עוד גננת ועוד מטפלת שהרביצה, משכה, דחפה ומה לא. והתגובות? בקריאה ראשונה הן נראות לגיטימיות – כועסות, כואבות, שואלות איך ודורשות צדק. אבל בהמשך קריאה נתקלים בתגובות אחרות, כמו “שתמות, שתיחנק, לא מגיע לה לחיות”, ואפילו “שתישרף אמן, שאלוהים ייקח אותה”. ותאמינו או לא- אלה התגובות היותר עדינות שמצאתי. נכון, מה שהמטפלות עשו זה ייהרג ובל יעבור. זה מעשה שדורש משפט. שדורש צדק. אבל הוא לא דורש נקמה.

למילים שלנו יש משמעות. כשאנחנו מגיבים בצורה הזו, אנחנו משתמשים באלימות מילולית. אנחנו דוחפים את אלה שכבר על הקצה ממילא לבצע גם אלימות פיזית. ובזמן הזה הילדים שלנו שומעים ולומדים ומחקים. הם לומדים שאם מישהו עשה משהו רע מותר לקלל, לגדף ולאחל למותו. מותר להשתמש במילים נוראיות ולנקום, מותר לקום ולעשות מעשה פיזי. ולכן, כמה שזה כואב, ואני יודעת שזה כואב, אסור לנו ללמד אותם את זה. את המחשבות הרעות עלינו לשמור לעצמנו, או לפרוק אותן רק בינינו לבין חברים קרובים. בטח שלא במדיה החברתית, ובטח שלא ליד הילדים.

חבל על המילים שלנו

אנחנו כהורים, כחברה, צריכים להתעלות מעל לזה. אנחנו צריכים להיות מעל לאותו אדם שצעק וקילל אותנו, וגם מעל לאותה גננת מתעללת. אסור לנו לרדת לרמה שלה. עלינו להוקיע אותה מהחברה, להתעלם מעצם קיומה. לא לתת לה את האפשרות להיות חלק מאיתנו ולא לבזבז עליה (או על כל אחד אחר שעשהמעשים דומים) מילים.

לפעמים הבת שלי שואלת אותי למה לא עניתי למישהו שקילל אותי בכביש, או למה הגבתי בשקט למישהי שהרימה עליי את הקול. אני מסבירה לה שאני לא מכירה אותה ולא יודעת מה עבר עליה ולמה היא מדברת ומתנהגת ככה. זה לא מתפקידי לחנך אותה. אני לא יכולה לשנות אנשים, בטח שלא בצעקות ובקללות. אני כן יכולה לשנות את עצמי, להתאים את עצמי – ואני מעדיפה להתעלות. אני מזכירה לעצמי שאני דמות מחנכת, דמות לחיקוי. ורק זה כשלעצמו הופך אותי לאדם יותר טוב.

לבלוג של חן “אמא מיוחדת”

כיצד תוכניות הריאליטי הרומנטיות משפיעות על בני הנוער?

מה גורם למתבגרים לסכן את חייהם רק בשביל תמונות וסרטונים?