מאת יעל שר מלמד.
שייך לקטגוריית בלוגים

אחרי חצי שנה בסינגפור, יעל שר מלמד מתחילה להבין את הקשר שבין הצטיינות בלימודים לאיסור על לעיסת מסטיקים

כבר עברה כמעט חצי שנה מאז בואנו לאי, ההתרגשות מכל מה שחדש וזר דועכת עם הזמן, ובמקומה נכנסת תחושה של שגרה ומסגרתיות. למען האמת, לכל בני הבית יש מסגרת חוץ ממני. או ליתר דיוק, לי יש כרגע שגרה של עקרת בית, שבתוכה אני מנסה להמציא את עצמי מחדש ולבדוק אפשרויות אחרות לתעסוקה (אבל זה לכתבה אחרת). בינתיים אספר על ההבחנות שלי לגבי מערכת החינוך בסינגפור, שכמובן בנויות רק על סמך התרשמותי בלבד כצופה סקרנית מן הצד. יש לציין כי ילדיי לומדים בבית ספר בינלאומי שהינו פרטי ומוריהם הם אנשי חינוך שחלקם זרים וחלקם סינגפוריים שהתחנכו כאן.

ללמד פחות, ללמוד יותר

מן המפורסמות הוא שמערכת החינוך בסינגפור היא מופת של מצוינות והישגים ברמה בינלאומית, ושהיא יודעת לשחזר ולשמור על הישגים אלו במבחנים בינלאומיים במתמטיקה, מדעים ואנגלית, בהם תלמידי סינגפור מדורגים באופן קבוע בין המצטיינים. באופן אירוני, מערכת החינוך המוצלחת של סינגפור נבנתה על פי המודל הישראלי, אך בעוד שתלמידי סינגפור תמיד נמצאים בראש הרשימות, תלמידי ישראל מדורגים רק בעשירייה השנייה או השלישית באותם מבחנים ממש. איך זה קורה? ומה הקשר בין ההצלחה במבחנים לבין האיסור הידוע לכל מי שרוצה לבקר בסינגפור שאסור ללעוס כאן מסטיקים?

בגן ובבית הספר של ילדיי מעודדים את הילדים לגלות סובלנות רבה כלפי בני כל הלאומים וכל הלשונות. במסגרת זו הוזמנתי לגן של בני לשעת סיפור בעברית, על מנת שהילדים ייחשפו ללשון ותרבות חדשות (על אף שרק בני וחבר נוסף ישראליים). הדבר שבלט לי יותר מכל מן ההתחלה היה הסדר והשקט של הילדים בזמן שהקשיבו לסיפור בשפה שאינם מבינים. הם לא צעקו, לא נשכבו על השטיח ולא פטפטו, אלא הקשיבו בסבלנות, ענו על השאלות רק כשפניתי אליהם והתנהגו בצורה צייתנית למדי. על אווירה כזו של ריכוז והקשבה המורים בישראל יכולים רק לחלום.

המוטו של מערכת החינוך הסינגפורית הוא “ללמד פחות, ללמוד יותר”. כלומר, תפקיד המורה הוא פחות ללמד חומר ויותר לעזור לתלמיד ללמוד בעצמו. לכן מקבלים התלמידים הרבה משימות חקר ועבודות בית, הכוללות חיפוש מידע ברשת והצגתו, וכן עבודה בשיתוף פעולה עם חברים מהכיתה, כל זאת לצד מדידות ומבחנים ואווירה תחרותית. בבתי הספר הציבוריים התחרות קשה במיוחד וההסללה מתחילה כבר בכיתות ד’ ו-ו’, אז מתחילים התלמידים להיבחן במקצועות הליבה. התלמידים המצטיינים מאותרים ובהמשך עוברים ללמוד במסלולים מטפחים, שיאפשרו להם להתקבל לתיכונים טובים ולאוניברסיטאות טובות גם מחוץ למדינה. לעומת זאת, ה”נכשלים” ייאלצו למצוא את מקומם בתיכונים פחות טובים. כך נקבע עתידו של ילד כבר בבית הספר היסודי. שכן שלנו סיפר לי על עמיתה ממקום העבודה שביקשה חופשה מיוחדת, על מנת לעזור לבנה להתכונן למבחן כזה בכיתה ו’.
החלק הראשון של המוטו “ללמד פחות” מקבל משמעות נוספת, מכיוון שכמות ימי החופש לתלמידים כאן היא אדירה והם לומדים בסך הכל כ-180 יום בשנה. נראה שככל שמשלמים לבית הספר יותר כך הם לומדים פחות.

אלימות ובעיות משמעת כמעט שאינן קיימות בביה”ס. תלמידים והורים אינם פונים למורים בשמם הפרטי וכל התקשורת איתם היא באימייל בלבד. וממילא, כאשר אין בעיות אז יועצות לא נחוצות, ולכן נדיר למצוא בבתי הספר יועצות חינוכיות (לכן אין לי עבודה במקצוע שלי). אלא שתלמידים מתקשים תמיד ישנם ובעיות חברתיות גם כן, אבל הנוהג הוא לא להציף את הבעיות מול ההורים אלא לפתור אותן בתוך בית הספר או להתעלם מהן.

חופש דת – באמת

ערך יפה וחשוב שמוטמע כאן היטב במערכת החינוך הוא הסובלנות הדתית והגישה לרב תרבותיות. רוב האוכלוסייה המקומית היא ממוצא סיני במקור, בשילוב מלזים והודים שאליהם נוספו מהגרים מאירופה וארה”ב. על כן ישנה התייחסות מאוד מכבדת לחגים ולמסורות של לאומים רבים. וכשאין חגים לחגוג אז ממציאים, למשל יום הפיקניק הבינלאומי. ה”גלובל פיקניק” הוא אירוע השנה בבית הספר, מבחינת היקף ההשקעה של ההורים. כל נציגות של מדינה מתבקשת להכין דוכן אוכל המגיש את המאכלים המסורתיים שלה, רצוי בתוספת לבוש מתאים, תמונות וריקודים. השנה הדוכן הישראלי היה בין המושכים ביותר. כמיטב המסורת, הגשנו כ-40(!) ק״ג חומוס, בפיתות עם פלאפל וסלט ירקות ישראלי.

 

 

 

תוך חצי מאה הפכה סינגפור מאוסף של כפרי דייגים למדינה מערבית עשירה ומפותחת, סיפור הצלחה כלכלי ומסחרי, שאיכות החיים בה היא מהטובות בעולם. האגדה שעומדת מאחורי האיסור ללעוס מסטיקים מספרת שבשנות השמונים, כאשר הרכבת התחתית החלה לפעול, מספר ילדים הדביקו מסטיקים על העיניות האלקטרוניות של הקרוניות ובכך השביתו את פעולתן. על מנת לעצור את התופעה, הפרלמנט המקומי העביר חוק תוך יום, שהוציא את מכירת המסטיקים מחוץ לחוק. כך משמעת קפדנית, שאת זרעיה רואים כבר בחינוך בגן הילדים, בשילוב עם שלטון דמוקטטורי אבל נאור, מצמיחים תלמידים סובלניים, ממושמעים ומצטיינים, אך נעדרי יכולת יצירתית וחוש להמצאות. אני לא חושבת שבישראל מתאימה הגישה התחרותית והקפדנית כל כך הנהוגה כאן, יחד עם זאת אי אפשר שלא להתפעל מהסדר השולט כאן בכל.

לטורים הקודמים של יעל