מאת איה קידר סטרול.
שייך לקטגוריית בלוגים

במקום לנסוע מסביב לעולם, איה קידר סטרול ממליצה לכם לבוא אליה הביתה ולחזות בפלא התשיעי. מדור חדש בפורטל “עשר פלוס”

אמנם רק לאחרונה בישרו לנו שיש כבר שמונה פלאי תבל, אבל בשבוע שעבר נוכחתי לדעת שיש  אפילו פלא נוסף – הפלא התשיעי. כן, תשכחו מהחומה הסינית או מהטאג’ מהאל. המאצ’ו פיצו בכלל בטל ב-200 לעומת הפלא התשיעי שאני זכיתי לחזות בו במו עיניי, אוזניי וכל חושי. זה לא מקום תיירותי, למעשה זה לא מקום בכלל, אבל הוא כל כך מפליא שאפילו פטרה בשקיעה מחווירה לעומתו. מדובר בפלא פלאים שלא מצריך לנסוע לשום מקום משום שהוא אצלי, ממש בתוך הבית.

בשעה שש וחצי חוזרים עם הילדים עם שקיות גדולות מהסופר, המדיח מלא עד אפס כוסות, מתפקע ומחכה לסיבוב הבא שלו, הכיור משופע בכלים מלוכלכים שמאיימים ליפול ממנו ולהתנפץ עקב הצפיפות והפרמידה של גיזה בסל הכביסה עולה על גדותיה. הבית כולו הפוך ואבק על פני תהום.

שני הילדים הקטנים רצים ומכבים לילדה המתבגרת את האור בשירותים ובורחים בצרחות. היא, בתמורה, רצה אחריהם וצווחת “תנו להם עונש, תנו להם עונש”, המקלחות עוד לפנינו וכמובן שגם בופה ארוחת הערב, כי משום מה הילדים רעבים כל שעה עגולה, וכך ארוחת הערב יכולה להשתרך גם עד למחרת בבוקר. כאמור השעה היא שש וחצי בואכה שמונה, שבאופן תמידי זה זמן שמזכיר קצת את יום כיפור – מסוג הזמנים שרק מחכים שיגמרו אבל הם דווקא מתארכים כאורך החומה הסינית או הגלות.

אז צריך להוציא את הקניות ולפזר אותן במקרר, לקפל את הפרמידה, ולהעביר למדיח את הכלים מן הכיור המלוכלך להדחה, להכניס את הילדים למקלחות, להכין להם מגבות ובגדים נקיים, להכין את הבופה החופשי הבלתי נגמר של ארוחת הערב, לצחצח שיניים ולהשכיבם לישון, יש מעט זמן והמלאכה עוד לא החלה. ואז זה קרה, זכיתי לצפות בפלא התשיעי בתבל, במטבח: בעלי עומד, אפילו לא יושב, נשען על השיש, ומה שהוא עושה בתוך כל התוהו ובוהו כל כך מפליא שאף אחד לא יצליח לנחש: מפצח גרעינים שחורים במליחות עדינה.

הילדים ממשיכים לצרוח ולרוץ בכל הבית, לא רוצים להיכנס למקלחת, אני רצה אחריהם עם השקיות של הסופר ומבעד לצרחות אני מצליחה לשמוע את הפיצוח העדין של הגרעין (תודות להפרעת הקשב שלא אובחנה כיאה בילדות ועכשיו יוצאת למעל לפני השטח). אני עוצרת רגע מהמרדף אחריהם, תוך כדי שאני גם מקפלת את הפירמידה. המתבגרת ממשיכה לצווח “תנו להם עונש”, והבעל לוקח עוד גרעין במליחות עדינה ומפצח. אני עומדת המומה, מביטה, משפשפת את עיניי, זכיתי, אכן פלא! פלא פלאים!

הוא מביט בי באדישות ואומר ש”את פשוט לא יכולה לשחרר שליטה, ואם היית רגע מנסה, גם את היית יכולה לפצח גרעינים שחורים במליחות עדינה”. בדיוק באותו רגע הקטנה שברה בלי כוונה כוס כשרצתה לשתות, והילד האמצעי בעט בכדורגל לתוך החלון, המתבגרת המשיכה לצווח “תנו להם עונש” ורצה אחרי האמצעי בכל הבית. “כן, אם היית משחררת שליטה”, הוא מוסיף חטא על פשע, “היית רואה שזה לא כזה נורא”.

אני מסתכלת מסביב ורואה איך עוד גרעין מתקרב לפיו כבדרך אגב. תמיד חשבתי שפיצוח גרעינים שחורים שמור למגרשי כדורגל, כשאתה צופה במשהו מותח והגרעינים מווסתים לך את העצבים, מרגיעים אותך. או לחלופין פיצוח גרעינים יכול להפיג את השעמום בים, כשאין ממש מה לעשות עם החיים, ואתה עלאק “בין עבודות” שוכב בים, מפצח גרעינים וחושב שאולי שמשם תבוא ההארה.

אבל איך בן אדם יכול לקחת את הפריבילגיה לפצח בנונשלנט גרעין שחור מלוח, כשהכל מסביב נראה כמו לוחמה בשטח בנוי בקוליסאום של רומא? בלעתי את הרוק בקושי וחשבתי שהשליטה היחידה שאני עומדת לאבד תהיה כשאהפוך אותו ל”פסל ישו הגואל”, שהוא הפלא השלישי נדמה לי.

אקצר ואומר שבפעם הבאה שאתם מתכוונים לנסוע ולהסתובב בתבל ולראות פלאי פלאים – עזבו אתכם. תנו לי לחסוך לכם את הטרחה ובזבוז הכסף, הכל נמצא מתחת לשפם שלא יהיה לכן זמן להוריד בשל העבודה המרובה. הכל נמצא, ממש במטבח, בבית. והמופלא מכל הוא שאין טעם לחכות ולחזות ב”פלא” רק בשעות מסוימות, מכיוון שהוא יכול לצוץ לאורך כל היום ובכל שעה, ללא התראה.

מוזמנים לקרוא עוד בעמוד מועדון קרקס הבכי הנודד של איה

ריקי ברוך מסתגלת בשמחה לתואר החדש שלה: סבתא טריה

שמואל דוד משתף בהתמודדות עם ילד שתמיד יתנהג כבן חמש