מאת פנינה סטילקול.
שייך לקטגוריית מאמרים

המעבר לאזרחות אחרי שנים של מסגרות אמור להיות רגע משחרר ומשמח, אך לא אחת הוא דווקא מוביל לבלבול וחוסר אונים. איך בכל זאת נוכל לעזור לצעירים למצוא את דרכם?

גיל 21 הינו גיל שבו לכאורה משתחררים מדילמות של גיל ההתבגרות ומתקופת המשימות החינוכיות והצבאיות. אולם בפועל, גיל זה מקפל בתוכו בלבול רב בעקבות הדרישה מהצעיר להיות אדון לעצמו ולגורלו לראשונה בחייו. לא אחת המעבר לאזרחות, אשר אמור להיות אופטימי ושמח, מלווה במשבר שעלול לטלטל את עולמו של הצעיר. הוא עומד בפני עתיד מעורפל, ומוצא עצמו מודאג, מבולבל ואף חסר כיוון.

משחר ילדותנו ועד סיום הצבא, רובנו נמצאים במסגרות שונות המתוות לנו לרוב מסלול שאנו אמורים לצעוד בו. בדרך כלל מסלולים אלה מובנים, עוטפים ומגנים. עם סיום הצבא ולאחר הטיול הגדול, הצעירים נדרשים לצאת “למסע המגבש את זהותם המקצועית”, וכן נדרשים לפלס להם דרך עצמאית עם נתיב ייחודי ויישומי. משימה זו עבור חלק מהצעירים מייצרת לחץ, דאגה, אכזבה, בושה וחוסר אונים. המציאות מכתיבה להם התמודדות משמעותית אחרת ושונה, הדורשת בניית מסלול חיים ייחודי ומקצועי בטווחי זמן קצרים ומחייבים.

הסערה הרגשית מתרחשת בין היתר על רקע הסיבות הללו:

  1. לראשונה בחייו, הצעיר למעשה אמור לקחת אחריות על בחירותיו והחלטותיו. הוא נדרש למלא משימות גיל מורכבות ומשמעותיות יותר, לדוגמה בחירת מסלול לימודים. דילמה זו מלווה בחשש לקבל החלטה ומהפחד שמא יחמיץ, יפספס או ייכשל בדרך. החלטות מעין אלו הן כבדות משקל עבור הצעיר בשל מורכבותן והשלכותיהן הרבות.
  2. הצעיר חווה לחץ של זמן, הוא מבין כי הוא נדרש להחליט החלטות בגבולות זמני המציאות ועליו להיות נכון לוותר על סיפוקים והנאות מידיות. למשל לחזור מהטיול הגדול עד חודש אפריל כדי להספיק להירשם לפסיכומטרי/שנת לימודים ועוד.
  3. הוא נפגש לראשונה עם הפער בין ציפיותיו וציפיות הוריו מעצמו לבין המציאות בפועל, לדוגמה הוריו היו משוכנעים כי עם סיום הצבא וטיול יידע מה ללמוד, יירשם לתואר ואף יתקבל, אך בפועל לעתים ישנם פערים המתגלים בין רצון הצעיר והוריו ליכולותיו.
  4. הצעיר נדרש לקחת אחריות כלכלית על חלק מהחלטותיו ובחירותיו, לעתים עליו גם לעבוד ולהתמודד עם אתגרים וקשיים שונים בכדי לממן את הטיול/הלימודים, דבר המעכב מבעדו ויוצר תחושת תסכול, כעס ומרמור כי אחרים יכולים ומספיקים ואילו הוא “נשאר מאחור”.
  5. הצעיר מבין כי רצונו אינו תואם את רצון הוריו. הוא, למשל, דווקא יכול ללמוד רפואה כפי שהוריו היו רוצים, אך ברצונו דווקא להיות מדריך גלישה. הוא חווה את האכזבה וכעס מצד הוריו ולפיכך מתקשה להחליט ולבצע.
  6. הצעיר חושש לצאת מ”אזור הנוחות” הכלכלי, הרגשי והחברתי ומעדיף להישאר במקום. במקום המוכר (בית ו/או עבודה). ככה, בעיניו, הוא אולי לא יחווה הצלחה אך הוא לא ייכשל ויחווה בושה.
  7. עידן “סלפי” מייצר תחושה שהכול ניתן, אפשרי וישים גם ללא השקעה מתמשכת. בנוסף, הוא מעלה את התחושה שאנחנו כל הזמן מחמיצים חוויות.

כל אלו גורמים למצב נפשי קשה ומורכב. אנו יכולים לנסות לסייע בכך בעזרת הכלים הבאים:

  1. מתן נורמליזציה שיקוף ולגיטימציה לצעיר. דהיינו, לתת תוקף לתחושותיו, חששותיו וחרדותיו – שהרי באמת הוא נדרש למשימה מורכבת. לדוגמה אפשר לומר לו “זה לגמרי טבעי שתחשוש כי באמת הנך עומד מול משימות מורכבות ומאתגרות”.
  2. יש לאמץ זווית ראייה חיובית/אופטימית – לראות גם במעידות בדרך אמצעי להשגת המטרה. לדוגמה: “זה שניגשת לפסיכומטרי מקדם אותך אל המטרה גם אם הציון שהשגת נמוך ממה שייחלת”.
  3. יש להציב יעדים קטנים ומדידים בדרך למטרה – ולהעריך כל השגת יעד/מטרה גם אם זו לא מטרת העל.
  4. עידוד הצעיר להכיר בצרכיו – לעודד אותו להתנסות במשימות שונות ולסייע לו לצאת מאזור הנוחות. לדוגמה: “כדאי שתתנסה בעבודה זמנית בתחום אפילו בהתנדבות ותראה מה אתה חווה ומרגיש”.
  5. תיווך שירותים שונים במדיה – ולעזור לו להתקרב לכלים ולאנשים אשר יכולים לסייע לצעיר באופן מקצועי.
  6. להאמין בו כל הדרך – להחזיק עבורו את האמונה ולא לוותר עליו. להיות ערים לפערים שהוזכרו בינו לבין המציאות ולחזק אותו עם משפטים מעודדים, כמו “אתה מסוגל להצליח, אין לי ספק בכך”.
  7. לברר עמו מה הייעוד האמתי שלו – דרך הצלחותיו והתנסויותיו בעבר ובהווה.
  8. בדיקה והערכה מה הוא נכון לעשות – ולבדוק גם על מה הוא נכון לוותר ועל מה לא, ולהיות מספיק גמישים להבין זאת.
  9. גיוס סבלנות ואורך רוח – להבין שמדובר בתהליך והדרך הינה מפותלת ומורכבת!

הורים יקרים, מעבר להכל, זכרו כי הילד מרגיש אתכם, גם כשאינכם מדברים. נסו לעודד, לתמוך ולהאמין ובעיקר להכיל את הכאוס הרגשי שמתחולל בנפשו של ילדכם. לזה הוא זקוק יותר מכל. בכל השאר יכולים לסייע בעלי מקצוע, אבחונים, מכונים וחברים, אבל לעולם זה לא יהיה שווה ערך לתמיכתכם – ההורים.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית (M.S.W) יועצת ומטפלת במתבגרים ומבוגרים, מדריכת הורים וצוותים מקצועיים ומרצה מרצה בסמינר הקיבוצים.  פניות בטלפון: 050-2066898. 

הצורך בשיחה עולה גם כשהילדים בני עשרים פלוס

50 אחוז מבני הנוער ללא תעודת בגרות. מה עושים?