מאת חן קרופניק.
שייך לקטגוריית בלוגים

חן קרופניק מסבירה למה היא מתעקשת שהבן שלה ילד במסגרת רגילה ולא כזו המיועדת לילדים עם צרכים מיוחדים

יש הרבה שאלות ששואלים אותי על הבן שלי שיכולות להוציא אותי משלוותי. לא מעט דברים שאומרים לי שיכולים בן רגע להעלות לי את החום. בראש הרשימה נמצאת השאלה “אבל למה הוא לא בחינוך מיוחד? למה את לא שמה אותו עם ילדים כמוהו?”.

על פניו אתם בטח לא מבינים מה כל כך מכעיס אותי בשאלה הזו. הרי אם אני רוצה בטובת הבן שלי, למה אני באמת לא שמה אותו בבית ספר של חינוך מיוחד, כזה שיותר מתאים לילדים כמוהו? הסיבה לכך היא שאני מאמינה ששילוב והכלה הן הדרך היחידה לבנות פה חברה חדשה, מקבלת, שעובדת וחיה ביחד בהבנה וקבלה הדדית. אני באמת ובתמים מאמינה שכל ילד שיש לו צרכים מיוחדים (אחרים, שונים מהנורמה) והוא בתפקוד גבוה שמאפשר לו להשתלב בחברה רגילה ונורמטיבית- צריך להיות משולב.

שילוב מאפשר לבן שלי לקבל את אותם הכלים שמקבלים כולם, את אותם נתוני הפתיחה, ההזדמנויות והאפשרויות של כל ילד בן גילו. וככה צריך, לא? לא הייתם רוצים להגביל את הילדים שלכם באפשרויות שלהם בגיל עשר, נכון? אז גם אני לא.

אם הייתי שמה אותו, כמו שהורים רבים חושבים שכדאי, בבית ספר מיוחד – זה כל מה שהוא היה וזה כל מה שהיה יוצא ממנו: ילד מיוחד עם צרכים מיוחדים שלומד עם ילדים דומים, ברמות תפקוד שונות. הוא לא היה מקבל את מה שילדים אחרים בגילו מקבלים, הוא היה נושא עליו את התווית  “המיוחד” לכל מקום, לא מתגייס, מתקשה למצוא עבודה, מתקשה להגשים את עצמו, והכל בגלל שהוא נכנס למסגרת מיוחדת מגיל צעיר. סביר להניח שהוא גם לא היה מתפתח, לומד ומתקדם כמו שהוא עושה במסגרת החינוך הרגיל.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני חושבת שהמסגרת של חינוך מיוחד היא חשובה ויש להשקיע בה והיא בהחלט המסגרת המתאימה להרבה מאוד ילדים וילדות. אבל לא לבן שלי. ולא לילדים כמוהו.

והשאלה שרוב ההורים רוצים לדעת (רוב ההורים ששואלים אותי לפחות) היא- למה בעצם הבן שלי, השונה, לומד עם הילדים שלהם. ובמילים אחרות- מה יוצא להם מזה? אני לא שופטת את מי ששואל אותי את זה, ואני גם לא כועסת ולא מנסה לחנך. תופתעו לגלות שאני מבינה. באמת ובתמים אני יכולה להבין איך הורה שיש לו ילד נורמטיבי לחלוטין, לא ירצה ששום דבר יפגע בו, יפריע לו, או ימנע ממנו להתקדם. ואם אותו הורה היה חושש או דואג שמשהו או מישהו יפגע בילד שלו או יפריע לו,  הוא היה עושה הכל בכדי להגן עליו. אני נוהגת ככה ואני מאוד מקווה שכל ההורים נוהגים ככה.

מבקשת שיקשיבו, יראו ויבינו

אני מאמינה שאותם הורים שמפחדים מילד על הרצף, או מעדיפים שהילד שלהם יתרחק מילד עם תסמונת כזו או אחרת, או עדיין משתמשים במילה ‘מפגר’ כקללה, עושים זאת מחוסר הבנה ומבורות. אבל אם פעם הייתי מאחלת שגם להם ייוולד ילד כמו שלי בשביל להבין- היום אני מאחלת להם שלעולם לא יחוו את הקשיים שכרוכים בלגדל ילד עם צרכים מיוחדים. שלעולם לא יצטרכו להבין את הסיטואציה מהצד הזה של המטבע. אבל אני כן מבקשת מהם שיקשיבו, יראו ויבינו שבסך הכל בילד.

כשהיו מקרים חוזרים ונשנים של הדרת ילדים אלרגיים ממסגרות, יצאתי בקמפיין הסברתי שנועד להסביר איך אפשר לשלב ילדים עם אלרגיות בקהילה ביום יום וכמה זה אפשרי וחשוב. ולא, אין לי ילד אלרגי. גם הילדה שלי לא אלרגית. אבל אני אמא. ואני מבינה מה זה ילדים, וכמה חשוב להם להיות חלק. ואני גם רואה כמה הילדים האחרים מוכנים לקבל ולשלב ולהתחבר עם כולם (כן, עם כולם), שבא ההורה המבוגר (ולא תמיד הבוגר) ומרחיק אותם, לפעמים אפילו בלי להסביר.

אז הורים יקרים לילדים שאין להם צרכים מיוחדים אבל שהם מיוחדים לא פחות, השילוב לא רק טוב עבורם- הוא מעולה עבורם, כי העולם מלא באנשים שונים ואחרים. ולכל ילד, בין אם נורמטיבי או עם צרכים מיוחדים, יש יתרונות וחסרונות, יכולות, חוזקות וחולשות, כישרונות. כל ילד יש לו צרכים אחרים ורצונות אחרים, אבל כולם צריכים להסתדר ביחד. אם זה בלימודים או בצבא או בעבודה. אם זה כחברים או בזוגיות.

יש כאלה שיהיו איטיים יותר, יש כאלה שיהיו תמיד ראשונים. יש כאלה שיצליחו במתמטיקה ויש כאלה שיתקדמו בתחום הכתיבה. יש כאלה שיהפכו למנהלים ויש כאלה שיישארו בעבודות זוטרות ו”פשוטות”.

הילד שלי יכול להיות כמו כל אחד מהילדים האחרים בגילו- כי הוא מקבל ויקבל את אותם אפשרויות ואופציות. כי אני לא מאפשרת לחסום אותו. והחברים שלו לכיתה לומדים חמלה, סבלנות, קבלה וגם מתמטיקה (הוא סוג של מחונן ומלמד את כל הילדים בכיתה). הם לומדים לקבל ולהכיל ולא רק שלא שמעתי אותם מתלוננים, אלא להיפך- הם שמחים שהוא איתם והם לא היו מוותרים עליו.

כי ככה זה ילדים, הם מקבלים הכל. אבל הם גם שומעים ומחקים אותנו. והאחריות ההורית שלנו היא להראות להם ששילוב הוא הדרך.

לבלוג של חן “אמא מיוחדת”

 

“זה אני, הילד שלכם, זה שפעם הרעפתם עליו אהבה”

כל מה שרציתי לומר לילדים שלי ומעולם לא העזתי