מאת שרי שמואלי.
שייך לקטגוריית בלוגים, מה עובר עליהם

שרי שמואלי רוצה להזכיר לנו שהילד המתבגר שמורד בכל דבר ומעצבן אותנו, הוא אותו תינוק שפעם התפעלנו מכל דבר שהוא עושה. וממש כמו אותו התינוק, גם הוא זקוק לאהבה שלנו

היי, זה אני, הילד שלכם, מזהים אותי? לפעמים אני חושב ששכחתם אותי. אני חושש שאתם לא מעריכים את האדם שאני, שאולי אתם לא אוהבים אותי באמת. מרגיש לי שאתם רק עסוקים באיך לנהל לי את החיים ולשפוט אותי.

תדעו שכשאני מסתגר בחדר עם מוסיקה רועשת, וצועק שתעזבו אותי בשקט, זה לא באמת כדי להרחיק אתכם⁦, זה דווקא בגלל שאני מתגעגע אליכם, לאהבה שלכם. רוצה שתהיו כאן בשבילי, אבל בלי חפירות, עצות וסנקציות.

אני מתגעגע לימים שהתלהבתם מכל דבר שעשיתי. שתליתם בגאווה ציורים שלי על המקרר, ושסיפרתם לכל המשפחה שאני מוכשר ומקסים. אני זוכר שצילמתם אותי בכל הזדמנות, זוכר שהייתי מאושר כל כך, הרגשתי שאתם מתגאים בי ומעריכים אותי באמת. כל כך אהבתי להתכרבל איתכם במיטה, לצחוק ולעשות שטויות, להרגיש את האהבה שלכם, לראות את המבטים המעריצים שלכם אליי, להרגיש שאנחנו משפחה מאושרת. עכשיו, הדברים מרגישים לי אחרת ולמען האמת, אני חושש ששכחתם מי אני.

כל דבר שאני עושה מעצבן אתכם⁦. אתם מודדים אותי לפי הציונים שלי והסדר בחדר שלי. מעצבן ומעציב אותי שגם כשהמורות מחמיאות לי, אתם תתמקדו במה שצריך לשפר. כלום לא מספק אתכם. אני מרגיש שאתם לא מעריכים אותי באמת. שאתם מזלזלים במאמצים שלי. אני באמת משתדל להצליח, לשמח אתכם ולהיות בן טוב ואח טוב, אבל לפעמים מתעייף, מתייאש ורק רוצה שקט מהכל. אתם נובחים עליי, מפקחים עליי, שופטים אותי בכל רגע נתון ומשווים הכל לימים שאתם הייתם בגילי. מה, הייתם מושלמים?

תנו לי להזכיר לכם שאני אותו תינוק מופלא שהייתם מאוהבים בו, אותו ילד שלמד ללכת ושמחאתם לו כף כשהצליח לקום כשנפל. בבקשה, אל תגדירו אותי לפי הבלגן בחדר, לפי הציון הנמוך באנגלית ולפי האיחורים שלי בבוקר.

לא הכל סבבה אצלי. אני לא משתף אתכם בבעיות שלי עם החברים, במורה שהשפיל אותי לפני כולם, בזאת שהתאהבתי בה ולא שמה עליי בכלל. אני לא מספר לכם על התחושות הפיזיות שלי, במבוכה מהפצעים ומהשפם המכוער הזה שצומח לי, ומכל השינויים הגופניים המביכים. אפילו הקול שלי נשמע לי מוזר פתאום. אני מסתכל במראה ולא מזהה את עצמי. יש לי מלא מצבי רוח, לפעמים אני בוכה במיטה מתחת לשמיכה. לפעמים אני ממש מיואש מהחיים שלי, מרגיש שאני לא מצליח להתארגן, להתרכז ולרצות את כולם, וכל מה שאני רוצה זה מילה טובה. זה נותן לי כוח ומוטיבציה.

תפסיקו לשפוט אותי, תפסיקו כבר!
מה אתם יודעים עליי באמת?!
אתם יודעים איזה אדם אני ?!

אתם לא יודעים שאתמול עזרתי למורה למתמטיקה לסדר את התיק ולהגיע למזכירות, כשהיא נפלה בחנייה ונקעה את הרגל. אתם לא יודעים שעזרתי לתלמיד החדש בכיתה להשתלב כשראיתי שהוא לבד בהפסקות ושהזמנתי אותו לבוא לסרט עם החברים. אתם לא יודעים שכבר חודשיים אני נותן 10 שקלים לאישה המבוגרת, שיושבת בפתח הסופר וסורגת במבט מושפל. הלב שלי נשבר בכל פעם מחדש כשהיא מודה לי בשקט בשקט ולא מביטה בי, אולי מהבושה.

לא הכל אני מספר לכם, לא רוצה להשוויץ או לבקש מחמאות, אבל כל כך רוצה שתעריכו אותי באמת, שתאהבו אותי מכל הלב. ככה, פשוט כזה. אל תשפטו אותי ותביטו בי מאוכזבים. גם אתם לא מושלמים!

זה אני, הילד שלכם, זה שפעם הרעפתם עליו אהבה, זה שהתלהבתם מהיכולות שלו, זה ששמתם את עבודות היצירה שלו בסלון זה שהשווצתם בכל דבר שעשה. אני לא מושלם, אני מתבגר ומתפתח, לומד מהטעויות שלי ומשתדל להשתפר, אבל אני מבטיח לכם שאני אדם ערכי וטוב לב. אני כל כך מתגעגע לחיבוק הזה שלכם, להתלהבות מההצלחות שלי, מתגעגע לעידוד שלכם כשאני נכשל.

זה אני, הילד שכה אהבתם אל תתנו לגובה ולמראה שהשתנה לבלבל אתכם. אני עדיין זקוק לאהבה המתוקה שעטפתם אותי בה. אני מתגעגע אליכם, אני מתגעגע למי שהייתי בעיניכם, אני מתגעגע לעצמי. אני לומד מי אני דרך העיניים, המילים והמעשים שלכם, אז תזכירו לי שאני נפלא,
תעודדו אותי שאגיע רחוק, תלמדו אותי להעריך את הדרך.

אוהב אתכם מכל הלב.

הכותבת היא מאמנת התנהגותית- ריגשית למתבגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז, מאבחנת לקויות למידה ומומחית בהתאמת תוכנית רב תחומית. 

הגיע הזמן שגם אנחנו, האמהות, נדאג קצת לעצמנו

טיפול משפחתי היא הדרך הכי יעילה להתמודדות עם דיכאון בקרב מתבגרים