מאת דנית דברה.
שייך לקטגוריית מאמרים

מדינת ישראל ממוקמת במקום הראשון במדד העוני מבין מדינות המערב. אבל בעזרת כמה כלים פשוטים אפשר לעזור לילדים ממשפחות דלות אמצעים לצאת ממעגל העוני

ילד נולד לזוג הורים מהמעמד הבינוני-גבוה. הוריו, המהווים את המודל לחיקוי המשמעותי ביותר לילד, הם זוג הורים חרוצים ועובדים, בעלי שאיפות ומשאבים שמצליחים ומתקדמים בחיים. המשפחה המאושרת מכינה לילד חדר, מטפלת בו במסירות, וכשהוא גדל הוריו רושמים אותו לחוגים. הם קשובים לצרכים ולאתגרים שלו ומאפשרים לו את הטיפולים והתמיכה הרצויה. כשהוא מתחיל ללכת לבית הספר, הם מזהים את המקצוע המאתגר שלו, ומיד מתאימים לו שיעורים פרטיים עם מורה מומלצת. הם נוסעים יחד לחו”ל, מטיילים בארץ, מבקרים בהצגות, במוזאונים, וכך הילד מתפתח ונחשף לתרבות מעשירה.

נשמע מוכר? אם כך – זכיתם. לפי נתונים מדוח שפרסם THE MARKER זו לא התמונה עבור 18.6% מהמשפחות בישראל, שהם 463,000 אנשים מכלל תושבי המדינה. אנשים אלו מצויים מתחת לקו העוני לפי מדד הג’יני – מדד אי השוויון במשק.

אם נתבונן לרגע מעבר לנתונים המספריים, נגלה את התמונה הבאה: לילדים אלו אין חדר מלא בכל טוב, אין תקציב לשיעורים פרטיים, אין מטפלים לכל בעיה שצצה, לפעמים גם אין טיפולי שיניים, אין חגיגות יום הולדת עם בלונים ומפעיל ואם הילדים הללו מתקשים באנגלית או בחשבון, אין להורים שלהם את האפשרות לתאם עבורם שיעורים פרטיים עם מורה מומלצת.

מתוך הנתונים שפורסמו בכתבה עולה כי מצבן של האימהות החד ההוריות הוא החמור ביותר ונמצא במגמת החרפה. עוד עולה כי מדינת ישראל ממוקמת במקום הראשון והלא מכובד במדד העוני מבין מדינות המערב ( נכון לשנת 2016).

18.6% מהמשפחות במדינת ישראל חיות בהישרדות. הן לא מבלות ערב בכיף מול המחשב בהזמנת החופשה הבאה באינטרנט. הם שואלים את עצמם האם יהיה או לא יהיה אוכל לשבת בבית. ולפעמים אין.

משפחות אלו נאלצות שוב ושוב להתמודד עם שאלות כמו האם לפנות לרווחה לבקש עזרה? האם להתגבר על הבושה ולבקש תרומות? איך לומר שוב לילד שגם השנה לא יוכלו לרשום אותו לחוג ג’ודו שכל כך רוצה? שגם עכשיו אי אפשר לרשום אותה לשיעורי פסנתר, למרות שהם רואים את הכישרון והתשוקה של הילדה שלהם? משפחות אלו צריכות שוב ושוב להחליט האם לספר לילדים או להסתיר מהם את העובדה שלמרות שאמא עובדת בשני מקומות ואבא התחיל עבודה חדשה, ייקחו עוד חודשים רבים עד שהם יסגרו את המינוס ויחזירו את ההלוואה, וזאת בתקווה שאף אחד לא יפוטר שוב.

הפער הוא גם תודעתי

כמנכ”לית עמותת שניר, שחרטה על דגלה לסייע לבני נוער שמגיעים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, אני פוגשת את הסיפורים המשפחתיים האלו, ודומים להם, כל יום. לכאורה, כלפי חוץ, כמעט ואין סימנים – הנערים והנערות לבושים, מגיעים לבית הספר עם תיק על הגב, לרובם המכריע אפילו יש טלפון נייד. לקח לי זמן להבין שההורים של הילדים הללו יעשו הכול כדי ש”בחוץ” לא יראו. ושבתוך התיק שעל הגב, לא תמיד יש כריך לבית הספר.

הפער בין החיצוני לפנימי הולך ומתעצם כשאנחנו מגיעים לביקור בית, במסגרת התכנית החינוכית “הכוכבים של שניר”. אז אנחנו פוגשים את הפער. והוא לא קיים רק בחומר, הוא קיים גם – ואולי בעיקר – בתודעה, בחשיבה ובתפיסה שלהם את עצמם – מי אני? מי אני ביחס לשאר האנשים בעולם?

החיים של ההורים האלו רצופים בגלים של ייאוש: בין עבודה לאבטלה. בין ‘אין’ ל’יש קצת’. אין להם אופק. ואת התפיסה הזו הם מעבירים הלאה, לילדיהם, במילים ברורות ודרך הקמטים החרושים על הפנים.

בתכנית החינוכית של עמותת שניר, שמנו לעצמנו דגש על ההוליסטיות. אנחנו רואים את הצרכים של בני הנוער איתם אנחנו עובדים בצורה רחבה. את הצרכים הרגשיים לצד התמיכה הלימודית לה הם זקוקים, את החשיבות בחשיפה לתרבות ולתכנים מעשירים, את הכמיהה שלהם למודל לחיקוי שיראה להם אופק אחר, שיאפשר להם לחלום ולהאמין שמגיע להם לחלום.

זה הקרב שלנו על שינוי התפיסה שלהם את עצמם. מבחינתנו, אם הם ילמדו שהם ראויים לחלום ושאם יתאמצו, יזיעו ויתמידו, הם יחוו הצלחה – וההצלחה הזו תוליד את זו שאחריה, אז לאט לאט תבנה התבנית הרצויה לתפיסה שלהם את עצמם. אם זה יקרה, אנחנו את שלנו עשינו.

אפס בהתבוננות

ומה עושה המדינה ומשרד החינוך בנידון? לא מספיק לצערנו. המדינה נכשלת בהתבוננות ההוליסטית והעמוקה על מה שמשפחה כזו צריכה כדי לצאת לתמיד ממעגל העוני. אבל אם תצא המשפחה לתמיד ממעגל העוני, ירד מהמדינה עול תקציבי גדול, שעל פי רוב, ימשיך גם לדור הבא ולזה שאחריו.

הסיכוי של המשפחות האלו לפסוע החוצה מהסטטיסטיקה, להיות מחוץ ל 18.6%, יכול להיות באמת ממשי אם הן יכנסו  לתכנית הבראה, בה יינתנו להם כלים וליווי לאורך זמן, שיכלולו לימודי מקצוע נדרש ולמידה כיצד לנהל את תקציב הבית.  במקביל הם יעברו תהליך העצמה וליווי על ידי מנטורים מהקהילה, וילמדו לשנות את התפיסה שלהם לגבי עצמם, ולהשתחרר ממחשבות ורעיונות שמגבילים אותם ומקבעים את מצבם. אבל כל עוד זה לא קורה, ימשיכו עמותות רבות לעשות את תפקידה של המדינה.

הכותבת היא מנכ”לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות.

“הילד שלי לא זקוק לרחמים. הוא זקוק להבנה”

עמותת עלם פרסמה את הדו”ח השנתי שלה וחשפה נתונים מדאיגים