מאת שירה פלום.
שייך לקטגוריית בלוגים

תמונת מחזור ישנה הזכירה לשירה פלום את המתבגרת שהיתה, שלא שונה מהמתבגרים שהיום גדלים אצלה בבית

“אמא, בואי תראי!”’, היא קוראת לי. אבא של דניאל מצא את ספר המחזור של החטיבה ודניאל שולחת לחברות, הדור הבא של החבורה, רצף תמונות של ההורים המתבגרים שלהם משנת 1991. המתבגרת שלי קיבלה כרגע הצצה אל העבר וזה משעשע אותה מאוד.

אני לא מתאפקת ומבקשת לראות את התמונה – בכל זאת, יותר מ-27 שנים אחרי, ומי יודע בכלל איפה מונח הספר הזה שאיבדתי מזמן?

היא מביטה בי מן התמונה, הנערה הזו ששם. תכף היא תחגוג 15 שנים. היא משעינה את ראשה על כף היד, מישירה מבט לעבר המצלמה. כאילו חושבת ‘טוב נו, חייבים אז נצטלם’. המבט הזה, אני מכירה אותו. הוא אומר ‘אתם לא מבינים אותי ולעולם לא תוכלו. אני כאן אבל לא ממש כאן’ – היא חוסמת, כואבת, הלב הפצוע כבר ניבט מתוך העיניים. הצלקות הקטנות של גיל ההתבגרות כבר שם. הלב מוצף כל כך והרגש הזה, שלא ניתן להכיל אותו יותר, הוא מדביק את כל הגוף.

תכף היא תחגוג 15. היום היא כבר בת 42.

לו רק אפשר היה למצוא חלון זמן קטן ולחזור בזמן לרגע הזה, לו רק הייתי יכולה ללטף את השיער שמסודר על הצד, להושיט לה יד, לחבק אותה. להגיד לה ‘את תראי, יש עולם אחר בסוף הדרך הזו. קשה לך לראות אותו כרגע, אני יודעת, הוא נראה כמו חיים של מישהו אחר, אבל אלו החיים שלך’. ואם הייתי יכולה להגיד לה את כל זה, האם היא הייתה מקשיבה לי בכלל?

כנראה שכל אחד מאיתנו חייב לעבור את המסע שלו, את הדרך שלו. כל אחד חייב לחוות את הנפילות שלו, את הדמעות שלו, את ההצלחות והפסגות שלו. כן, היום היא כבר בת 42 ויש לה כמה אמיתות על העולם, על החיים. הפרופורציות הסתדרו לה כמו שצריך ומה שחשוב ומשמעותי מקבל את המקום הנכון. היא נשבעה לנסות לראות את האור בכל דבר, בכל מקום, בכל מצב, רוב הזמן היא גם מצליחה. היא מברכת על ימים טובים וגם על אלו שפחות. היא למדה לקבל את עצמה בדיוק בדיוק ככה. היא אוהבת לחלום, חומלת, מתפקעת מאהבה ורגש. וזה בסדר, בדיוק בדיוק ככה זה בסדר.

אולי הדרך הזו, המבט הזה של גיל 15, הוא שעזר לסלול את הדרך הזו למי שהיא היום. כל צלקת בלב החדש הפכה אותו למה שהוא כיום, כל טלטלה חישלה אותו לעבר חיים הבוגרים והראיה הערכית השלווה, ששוכנת בתוכה היום כאקסיומה – מה אני רוצה, לאן אני רוצה, עם מי אני רוצה.

המבט הזה שלה, אני מזהה אותו היטב. הוא ניבט אלי היום מתוך עיניהם של המתבגרים שלי. אף אחד לא מבין אותם, אף אחד גם לא יוכל. הם כאן ולא ממש כאן. חוסמים, כואבים, הלב הפצוע כבר ניבט מתוך העיניים. הצלקות הקטנות של גיל ההתבגרות כבר כאן. הלב מוצף כל כך והרגש הזה, שלא ניתן להכיל אותו יותר, הוא מדביק את כל הגוף.

מישהו בטוח מגחך שם למעלה. איך כולנו בטוחים שרק אנחנו יודעים, רק אנחנו חווים. איך כל אחד מאתנו אוחז בלבו את הוודאות כי אף אחד לא יוכל להבין את טלטלות ההתבגרות. הלפיד הזה מועבר מדור לדור, משאיר צלקת לכל מי שאוחז בו, מהדק את הלב הצעיר וגורם לו להשיל את עורו ולהצמיח עור חדש. אנחנו מתבגרים. שעון הזמן לא עוצר. הגוף ממשיך, הלב ישתנה לעולם.

החלק הקשה ביותר הוא לעמוד מנגד ולראות אותם עוברים בדיוק את אותן הטלטלות שעברתי אני. הכאב מוכר, התחושה ידועה. לא משנה מה אומר להם, הם בטוחים מעל לכל צל של ספק שאני לא מסוגלת להבין אותם. שאין לי מושג וגם לא יהיה.

לפני שאני מחזירה למתבגרת שלי את הטלפון עם התמונה, אני שולחת אליה חיוך אחרון. העבר שלנו הוא חלק מאבני הבניין שלנו. חלק מהדרך שלנו. יום אחד תדעי. יום אחד תביני. ותשמרי את הג’ינס הגבוה. הוא עוד יחזור לאופנה.

הכותבת היא אמא לארבעה, עורכת דין, כותבת ושותפה (יחד עם אחותה האדריכלית והציירת לירון בן ארצי), בפרויקט וספר ההשראה FLY, המספר את סיפורן של 49 דמויות שעשו את הבלתי אפשרי ומעבירות מסר של העצמה. לעמוד הפייסבוק של שירה

השיחה שכל אמא חייבת לעשות כדי להבטיח שהבן שלה יכבד נשים

המסע להולנד עזר לי להבין שהמשפחה שלי זו בדיוק המשפחה שתמיד רציתי