מאת ציפי הרפנס.
שייך לקטגוריית בצפר, מאמרים

ציפי הרפנס לקחה על עצמה אתגר קשה במיוחד: לנהל בית ספר ישן עם אפס אחוזי זכאות לתעודת בגרות. כעת, אחרי שהפכה אותו לאחד המצליחים בארץ, היא מספרת איך היא עשתה את זה

עם סיום התואר השני, ולאחר שהמדרשה לנשים החלה לתפוס תאוצה, הגשתי בקשה לשנת שבתון וללימודי דוקטורט. רגע לפני תחילת הלימודים, פנתה אלי דרורה גופס מטעם רשת אמי”ת, בהצעה לשקול ניהול בית ספר על סף סגירה, בית ספר ותיק בבאר שבע שאף אחד לא מכיר.

למען האמת, התלבטתי. לא היה לי ניסון פורמלי בתחום, ובית ספר לקראת סגירה נשמע גדול ומלחיץ. נפגשתי עם דרורה גופס שאמרה לי משפט שהכריע את ההחלטה- “במקום לכתוב ספר דוקטור שיהיה על מדף נשכח, קחי אחריות על כתיבת ספר החיים של התלמידים ושלך”. וכך, מבלי לראות אפילו את בית הספר ומבלי להבין את המורכבות אליה אני נכנסת, הסכמתי. נגשתי פעמים למכרז ובשני המכרזים זכיתי.

עברתי הכשרה מהירה, ממוקדת ומקצועית ברשת אמי”ת ובמשרד החינוך, ותוך חודש, פחות מחצי שנה לאחר לידת בני הצעיר, מצאתי את עצמי על כיסא הניהול. כל מה שאמרו לי וכל מה שאומר לכם, היה כאין וכאפס לעומת המציאות אליה נחתתי.

כולם רוצים שינוי

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה חוסר אונים, בלבול ואהבה עצומה לילדים. הדבר השני שהבחנתי בו הוא שכולם רוצים שינוי, אך מהו השינוי? איך מובילים שינוי? איך בוחרים את כיוון השינוי? מי עוזר בהובלת השינוי? המון שאלות, קטנות וגדולות, טכניות ומהותיות צפו ללא תשובה.

די מהר הבנתי שהמפתח נמצא בצוות המנוסה ובגיוס צוות חדש, יצירת מגוון כוחות, דעות ויכולות, שיקוף החברה הישראלית בחדר מורים ובחברת התלמידים. האמנתי שבניית תמהיל של מורים בעלי ותק וניסיון לצד מורים שזו שנתם הראשונה או השנייה במערכת, יוביל לייצוב בית הספר ולאחר מכן להובלתו קדימה, והנחתי כי עבודה עם שותפים רבים ככל הניתן ברשת אמי”ת, במשרד החינוך בעריית באר שבע ובקהילה יגרום לשינוי תפיסה וללקיחת אחריות בביה”ס ומחוצה לו.

השינוי בבית הספר התאפשר בגלל שינוי גישה ותפיסה, התאמנו את תכנית הלימודים לתכנית פדגוגית חדשה ומותאמת לכל תמהיל התלמידים. מרבית כוח האדם של בית הספר בתחום ההוראה קיבלו הכשרות בתחום לקויות הלמידה, ובנוסף הרחבנו את ההקצאות למורות חיילות ובנות שירות שיהוו עזר למורים – כיום ישנן 4 בנות שירות ו 2 מורות חיילות באופן קבוע בית הספר שתומכות ונמצאות בשביל התלמידים לכל דבר שיצטרכו.

יזמנו תכנית אישית לכל תלמיד, במסגרתה אנחנו במעקב על התקדמות התלמידים גם בהיבט הלימודי וגם בהיבט האישי. הגישה החינוכית שלנו מתמקדת מאוד ביחס אישי לכל תלמיד, כל איש סגל קיבל כ-10 תלמידים שהוא מוגדר כחונך אישי שלהם, אנו קוראים לזה “מבוגר מיטיב”, שיושב עם התלמידים שלו אחד על אחד, שם לב לחוסרים ולקשיים, ובהתאם לזה מכווין אותם להצלחות. לכל תלמיד יש “מבוגר מיטיב” שמלווה אותו מרגע הכניסה לבית הספר ועד סיום הלימודים, כך שהקשר האישי מגיע לרמת פתיחות ואמון גבוהה מאוד וזה בעצם הסוד של השיטה.

היחסים בין סגל בית הספר לתלמידים הם פתוחים, הדלת שלי ושל כל אחד מהצוות תמיד פתוחה עבורם לכל דבר ויש דיבור פורה וערני על מה שיקרה לאחר סיום הלימודים. אנחנו מנסים להוות לא רק עזרה מקצועית איך לעבור את הבגרויות, אלא עזרה אישית איך להתפתח בחיים ולהגשים את החזון של כל אחד ואחת מהתלמידים והתלמידות שלנו.

אז והיום

הנתונים בבית הספר הראו שמספר הזכאים לתעודת בגרות מלאה עומד על אפס וכי יש ו40% נשירה סמויה וגלויה. אך בתוך 5 שנים, 30% מהתלמידים סיימו בגרות מלאה, 50% בגרות טכנולוגית ושיעורי הנשירה עמדו על 2%. השינוי התקיים בזכות מנהיגות הצוות, התמקצעות, התייעלות, עבודת צוות יומיומית, בניית חוסן ואהבה אין סופית לתלמידים.

הכיתות החדשות בבית הספר. צילום: קובי רביבו

הכיתות החדשות בבית הספר. צילום: קובי רביבו

 

כיום, ביה”ס נחשב לאחד המובילים בתחומו. לומדים בו כ-130 תלמידים מכל המגזרים, דתיים, חרדים וחילוניים, בנים ובנות יחד. בשנה שעברה, תשע”ח, זכינו לפרס בית ספר מצטיין מטעם משרד החינוך במחוז דרום. בימים אלו, 90% מתלמידי ביה”ס זכאים לתעודת בגרות חברתית מתוכם 30% בהצטיינות. אחוזי הגיוס, השירות הצבאי והשירות הלאומי עולים מידי שנה, ובשנה זו זכינו להקים את העתודה הטכנולוגית הראשונה לתקשוב בנגב. אתגרים רבים עוד לפנינו, ואם תשאלו אותי מה הכי חשוב אומר ללא ספק, ארבעת האל”פים- אהבה ואמונה, אחריות ואכפתיות.

הכותבת היא אמא ל-6 ילדים, מנהלת בית ספר אמי”ת טכנולוגי בבאר שבע.

כמה שינויים קטנים שיהפכו את בית הספר למקום שבו באמת לומדים

האם גם מערכת החינוך משתנה בהתאם לשיח הציבורי על שוויון מגדרי?