מאת יעל עיני.
שייך לקטגוריית מאמרים

שנים של הדרכות הורים הכינו את יעל עיני לרגע שבו המתבגר הפרטי שלה יכריז שהוא מעוניין להתחיל לשתות אלכוהול. כעת היא משתפת גם אותנו בדרך המקורית שבה היא בחרה כדי להתמודד עם האתגר

 

חלק ראשון: ובו יסופר איך במזל לא עשיתי תאונה ואיך הייתי, יותר מהכל, אמא גאה

במהלך נסיעה לחופשה משפחתית בזמן החופש הגדול, המתבגר הפרטי שלי (עוד רגע בן 15) אמר לאבא שלו: “אבא, אני רוצה להתחיל לשתות לפני שאני הולך למסיבות”. מזל שהוא נהג באוטו ולא אני, כי אני כנראה הייתי “שמה ברקס” ונכנסת באיזשהו רכב בסביבה. אבל האבא של המתבגר יודע לשמור על קור רוח הרבה יותר טוב ממני, אז המשכנו לנסוע כרגיל והתחלנו לדבר על זה.

שאלות כמו “מה לשתות?”, “למה לשתות?”, “כמה לשתות?” ו”איך שותים?” עפו באוויר. ובתוך כל הלחץ שהייתי בו, הדבר שהיה לי הכי חשוב ונאחזתי בו כל הזמן היתה העובדה שהוא משתף אותנו. לא משנה על מה הוא מדבר, הוא מספר לנו וזה הכי חשוב בעולם ועל זה צריך לשמור מכל משמר.

רגע לפני שהגענו לשערי המקום בו התארחנו, אמרתי לו “אני שמחה שאתה מדבר איתנו על זה. זה מאוד חשוב לי. אבא ואני נדבר על זה ונחזור אליך עם תשובה”. באוטו היו איתנו גם שני הצעירים שלנו (11 ו-9) והאמת היא, שלא ממש רציתי שהם יהיו חלק מהשיחה. זוהי שיחה לשלב אחר בחיים שלהם (שלב, שלצערי, יגיע מאוד מהר) וכרגע אין טעם לחשוף אותם אליו.

עבר כמעט חודש מאז השיחה ההיא. לאבא של המתבגר ולי היו הזדמנויות נוספות לדבר על כל נושא האלכוהול. מאז גילינו שכל מה שכתוב בתקשורת על אלכוהול ומתבגרים הוא נכון. כעת מאוד עצוב לי לדעת שככה הילדים חיים, שכדי ליהנות ולהשתחרר ולאפשר לעצמם חוויות נוספות, הם צריכים אלכוהול. מעבר לזה, כואב לי על ההורים שטומנים את ראשיהם בחול או שחיים מתוך מחשבה ש”אצלם זה לא יקרה”. לי ברור שאני צריכה לפעול אחרת. אני לא באמת יכולה להרשות לבן שלי לא לשתות. אם לא ארשה לו לשתות – הוא ישתה בסתר. וההשפעה של זה תהייה הרבה יותר הרסנית.

באחת הפעמים שהזדמן לי לשבת איתו לבד, החלטנו שנלך ביחד – אבא, אני והוא – לבית קפה, וכמו שקבענו עקרונות לשימוש בטלפון וחתמנו חוזה, נקבע עקרונות לשימוש באלכוהול ששלושתנו נהייה מחויבים אליהם. האם זה עושה לי שקט בבטן? ממש לא! האם עשויים לקרות דברים שלא חשבנו עליהם ולא דיברנו עליהם? בוודאי, הרי ברגע ששותים אין באמת יכולת להיות אחראים על מה שקורה. ויחד עם זאת, אני מאפשרת תקשורת רציפה בינינו לבינו. אני מאפשרת מקום בבית ובלב לכל מה שיקרה ומוכנה להיות שם לצד הילד שלי.

והשיח הזה, שקורה עכשיו, בעיני הוא חשוב עשרות אלפי מונים משתיית האלכוהול, ואני מקווה שכמו שכשאני שתיתי את האלכוהול הראשון שלי בגיל רבע ל- 16 ומצאתי שזה עושה אותי עצובה, כך גם הוא יגלה שאלכוהול זה לא כזה להיט.

 

חלק שני: ובו יסופר על חוזים עם הילדים

אז כאמור, נפגשנו בבית קפה בשבוע האחרון של אוגוסט. אבא, אמא וילד אחד כמעט גדול. דיברנו על הצרכים שלו – “ליהנות במסיבות” ו”לשחרר קצת תחושת אחריות”. ציינו את הפחדים שלנו: באמת אפשר למות מזה בכל כך הרבה דרכים. וסיכמנו עקרונות ליציאה למסיבות. לקח לנו עוד שבועיים לכתוב את העקרונות האלו (ככה זה כשמתמודדים עם דברים שהיינו מעדיפים שלא יקרו לנו בחיים), אבל בסוף כתבנו חוזה, ישבנו ודיברנו עליו.

כשכתבנו את החוזה, חשבתי שאצלם אותו ואצטרף אותו לכתבה הזאת, אבל אז הבנתי שהחוזה בינינו לבין הילד שלנו מבוסס על תקשורת ועל אמון. אם את החוזה של שימוש בטלפון הפצתי לכל עבר והורים יכלו להשתמש בו בלי התקשורת והאמון, שהם עבודה רבת שנים בפני עצמה, הרי שיח על אלכוהול הוא אחר לגמרי ולכן כל הורה חייב לשבת עם עצמו ועם ילדו ולבנות חוזה שמתאים להם. מעבר לכך, העובדה שאנחנו מאפשרים לילדים שלנו לשתות והעובדה שאני כותבת על זה בכלל, היא בעייתית גם מבחינת החוק ולכן חשוב לי להבהיר – אני לא מעודדת מתן אלכוהול לבני נוער. אני מעודדת שיח ותקשורת בנושא.

ובכל זאת, הנה מה שכתוב בחוזה בקווים כלליים: בראש החוזה ישנה תמצית השיח שלנו, על הסכנות שאלכוהול טומן בחובו. בצד זה, יש בו הנחיות לשימוש באלכוהול, כמו למשל:

  1. אתה לא שותה אלכוהול מחוץ לבית. אין לך מושג מה שמו באלכוהול שמציעים לך.
  2. כשאתה או אחד מהחברים שלך לא מרגישים טוב – אתם מרימים טלפון. אין מקום לשיקול פרטי, כמו “אולי זה יעבור”.
  3. אנחנו כאן, תמיד עבורך. על תפחד להתקשר.

עברנו סעיף סעיף, דיברנו עליו, הבהרנו אותו ובסוף, כשהכל היה ברור, חתמנו שלושתנו.

האם אני רגועה יותר? לא. האם אני שלמה עם המהלך שעשינו? במציאות של ימינו זה הרע במיעוטו ואני מעדיפה שיח פתוח עם הילדים שלי מאשר שיעשו את זה בחדרי חדרים בשקט, בלי שאדע ובלי שאוכל לעזור להם במידת הצורך.

ביום שחתמנו על החוזה, פורסמה במקומונים של כפר סבא כתבה על ילדה בת 15, ששתתה וודקה ונאנסה. זה ברור לי מעל כל צל של ספק, שיש גבול ליכולת שלי להגן על הילדים שלי, ועדיין התפקיד שלי הוא להיות נוכחת, לדבר על הדברים, לספר סיפורים (כן, גם אם הם לא נעימים) ולחזור שוב ושוב על הסכנות, גם אם אסתכן שאהיה אמא פחות מגניבה ויותר חופרת.

המטרה שלי היא החיים והביטחון של הילד ועל זה אני לא מתפשרת.

חלק שלישי: ובו יסופר על אלכוהול, מסיבות והחיים עצמם

היום המיוחל הגיע. הילד קיבל את ה”תדלוק” שהוא ביקש ויצא למסיבה. אנחנו ביקשנו להיות מעודכנים. רק כשהבנו שכמות האלכוהול שלו בדם ירדה, וכשהוא היה נשמע לנו בסדר, הצלחנו (טוב נו, אני הצלחתי) לישון בשקט.

האם אני באמת שקטה? לא. כי גם אם הילד שלי לא שותה, הסביבה שותה וכשהיא שותה היא מסכנת את כל מי שבסביבה. היא מסכנת באלימות, היא מסכנת באיבוד שליטה ושיקול דעת (שגם ככה הוא לא גבוה בגיל הזה), והיא מסכנת בהרעלת אלכוהול.

האם הילד שלי מיצה את עניין האלכוהול כמו שקיוויתי? לצערי הרב לא. והאמת היא, שאם אני חושבת עלי כמתבגרת, אני יכולה להבין אותו. קצת כמו מהמר שחושב שבפעם הבאה הוא יצליח יותר, שעוד סיבוב ייתן לו את החוויה שהוא צריך ובמידה מסוימת, בגיל ההתבגרות, כולנו כאלו. אז אני נאחזת בתקשורת שיש בינינו. אני מקשיבה. אני לא מטיפה (משתדלת). וכשמרגישה שזה חשוב משתדלת לכוון, לתת עצה, להראות עוד נתיב – וזהו. אני לא אוסרת, לא יוצרת דרמות, לא מונעת את התקשורת.

אני לא יכולה למנוע מהילד שלי להתנסות. אף הורה לא יכול. בייחוד בעידן של היום. אני  כן יכולה לתת לו יד ולעבור ביחד איתו את ההתנסות הזאת שהוא מבקש לעצמו.

*כל שלושת הפוסטים פורסמו באישור המתבגר עצמו.

על עיני, מטפלת רגשית, מובילה הורים ומשפחות לשינוי רגשי והתנהגותי בתא המשפחתי. כותבת הספר “האלכימיה של ההורות” , ספר הדרכה והתפתחות אישית להורים, וספר הילדים “המקום בו אלהים נמצא”

 

הן רוצות סמרטפון, אשראי, אלכוהול ולייזר. לתת להן?

האם אלכוהול יכול להרוג?