מאת אלה ברזילי.
שייך לקטגוריית אקטואליה

בזכות הסדרה “גאליס” למדתי שאני צריכה להיות אמיצה ולרדוף אחרי החלומות שלי. וזה בדיוק מה שנתן לי את הכוח לפתוח עצומה להחזרת הסדרה

בשעה 14:25 בדיוק נשמע צלצול רם מהטלפון כתזכורת על האירוע הגדול שעומד לבוא – יום השנה לסיומה של הסדרה האהובה עלי גאליס. הגעגועים כבר היו קשים מאוד. הרגשתי שאני לא יכולה עוד לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לנס שיחזיר לי את הסדרה האהובה. החלטתי לעשות מעשה.

למי שלא היה בישראל עד לפני שנתיים ולא שמע על הסדרה “גאליס”, אספר שהיא הייתה סדרת הילדים הכי פופולארית של ערוץ הילדים בשנים האחרונות (ואולי בכלל). היא עלתה בשנת 2012 ושודרה ברצף במשך 7 עונות. קשה היה להתעלם מתופעת “גאליס”, בעיקר משום שהיא הייתה הרבה יותר גדולה מהמסך הקטן ופרצה גם עם שני סרטים (“גאליס המסע לאסטרה” ו”גאליס קונקט”) ושלוש הופעות ענק שנמכרו במהירות כמו הכרטיסים להופעות של עומר אדם, שישה ספרים רבי מכר וכמובן ליין מוצרים נרחב.

דמעות של אושר ועצב

האהבה שלי ל”גאליס” התחילה מגיל מאוד צעיר, כבר בכיתה ב’. אני זוכרת איך הייתי מרותקת ומסוקרנת מהדמויות המוזרות עם האופי המיוחד שהביאו למסך מגוון נרחב של הדמויות בחברה הישראלית, כאלו שכילדה בת 8 לא הייתי מודעת לכולם. ההרפתקאות המשונות שעברו משכו את עייני והמשחק המרגש של השחקנים נגע בי עמוק בפנים. לסדרה היתה יכולת להצחיק ולרגש גם יחד ולהעלות בי דמעות של אושר ועצב, תוך כדי העברת מסרים חינוכיים חשובים. “גאליס” לימדה אותי על נושאים כמו קבלת האחר, חברות אמת, שאפתנות ואהבה. דני (אליאנה תדהר) ויונתן (תובל שפיר), הדמויות הראשיות, היו ונותרו חלק ממני. רציתי להיות אמיצה כמו יונתן וחכמה כמו דני (ולהיפך).

למרות שהייתי רק צופה, הרגשתי שעברתי הרבה עם הסדרה הזאת וכשהיא נגמרה הרגשתי חוסר גדול. בהתחלה אמרו לי שזה יעבור, ומהר מאוד תמצא את מקומה בחיי סדרה אחרת. ניסיתי להישאב לסדרות החדשות של ערוץ הילדים אבל זה לא היה אותו הדבר. דמעות האושר הוחלפו בדמעות של געגוע. שום דבר לא באמת עזר, גם לא מכתב אישי שקיבלתי מתמר עמית יוסף (שחקנית בסדרה) וקליפ מאליאנה תדהר שהבטיחה ש”יש חיים אחרי גאליס”.

אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר! בדיוק ביום בו ציינתי שנתיים לסיום הסדרה פתחתי עצומה להחזרתה בעמוד האינסטגרם שלי (שאיך לא) עוסק גם הוא ב”גאליס”. היעד היה מאוד שאפתני: 10,000 חתימות! העוקבים שלי לא האמינו בהתחלה, חשבו שזאת עוד עצומה – כבר היו כאלה בעבר, והם היו ספקנים ושאלו מדוע גורלה של העצומה שלי יהיה שונה מהאחרות שנפתחו ונסגרו ללא הצלחה. אבל אני התעקשתי שהפעם אנחנו נצליח ולא נוותר. לאט, לאט היא תפסה תאוצה. ואני התחלתי ממש לעבוד בזה. להעלות סרטונים, פוסטים וסטורי על בסיס יום יומי כדי לשכנע את כולם שהפעם אנחנו נצליח. רציתי לשנות את החשיבה של “אי אפשר, אנחנו רק ילדים” ל”אפשר לעשות הכל אם רק רוצים!”. רציתי להעניק חזרה לסדרה את מה שהיא נתנה לי. הסדרה הזאת נתנה למערציה תחושה של בית והמון ילדים רצו להרגיש את התחושה הזאת שוב. לחזור הביתה.

חודשיים אחר כך יש כבר מעל ל- 20 אלף חותמים על העצומה וגם תגובות מדהימות של ילדים שמאמינים ובעיקר מצטרפים לעזור! גם שחקני הסדרה כמו שירן סנדל ועומר דרור העלו פוסטים או שלחו סרטוני תמיכה בעצומה, כמו גם הסופרת סמדר שיר (שכתבה את ספרי הסדרה). אני התראיינתי לתוכנית “הורים און ליין” ב”רדיו ארץ” והמשכתי להפעיל וליצור שיתופי פעולה עם עמודים שונים באינסטגרם והדבר הכי חשוב – הגעתי לערוץ הילדים. הערוץ ששידר את הסדרה. לפני שנכנסתי לערוץ לא ידעתי למה לצפות. דמיינתי בלילה שידחו אותי ואולי יגידו תודה וישלחו אותי לדרכי, אבל כשנכנסתי בשערי האולפנים שום דבר ממה שדמיינתי לא קרה. להיפך, קיבלו אותי בהתלהבות, לקחו אותי לחדר שקט שם נפגשתי עם מנהלת הערוץ, הילי חורב קסוטו ועם המפיק הראשי של הערוץ. הילי הקשיבה לסיפור העצומה. היא תמכה ועודדה אותי ושיבחה את הרצון העז שלי. אחר כך היא חיברה אותי עם צוות הדיגיטל ואחרי כמה ימים עלה פוסט של העצומה (עם תמונות וסרטון וידאו שלי) לאתר האינטרנט ועמוד האינסטגרם של הערוץ. הפוסט זכה למעל 9000 לייקים (נכון לרגע כתיבת הטור הזה) וחשוב מזה לכמעט 1500 תגובות. עכשיו כבר כולם מאמינים שצריך להחזיר את “גאליס”.

להשיג את מה שרוצים

התגובות הכי מרגשות היו מילדים שכתבו לי שדרכי הם מאמינים עכשיו בכוח רצון. שהם לומדים כמה רחוק ניתן להגיע עם חלום. אני כמובן לא מתכוונת לוותר ונחושה להוכיח שאם “אתה רוצה משהו לך תשיג אותו” – משפט מתוך הסרט “המרדף לאושר” שהעתקתי עם פתיחת העצומה והוא עושה את המסע המטורף הזה מאז יחד איתי.

אני חולמת על היום שבו יכריזו על שובה של הסדרה לעונה חדשה או לפרק איחוד (כמו שעשו עם המון סדרות אחרות בעולם הילדים והנוער). לצערי, כמו כל דבר בחיים, בכל דבר טוב יש גם רע, והיו תגובות לא מפרגנות ולא מאמינות אבל למדתי “לסנן” אותן ולא לתת להן להוריד אותי. הבנתי שזה חלק מההצלחה, למרות העצב שבדבר. אני לומדת כל יום דברים חדשים ומרתקים. את הדברים האלה לצערי לא לומדים בשום בית ספר – וחבל, כי הם חשובים כמו מתמטיקה ואנגלית והייתי רוצה שכל התלמידים ילמדו אותם כמוני. שכולם יאמינו שהם מסוגלים לעשות הכל, עכשיו ובעתיד.

 

סרטון ויראלי קורא לנו להתגייס למלחמה על הזכויות של הבנות שלנו בצה”ל

למה עדיין קשה לנו לראות ילדה שמעדיפה לשחק כדורגל במקום לרקוד בלט?