מאת שירה פלום.
שייך לקטגוריית בלוגים

המסע להולנד עזר לי להבין שגם עם הריבים ועם הבלגן – המשפחה שלי זו בדיוק המשפחה שתמיד רציתי

ארבעה ילדים, שני הורים, שישה תיקים, שתי מזוודות ושרקנית אחת שנשארה להתארח אצל הדודה הנהדרת שלנו. ויצאנו.

עוד בדרך לשדה התעופה, משהו קורה להם. ההתרגשות מניעה בהם איזה מן “יחד” אחר שהולך ונרקם ויוצר זיכרונות לחיים. הם מביטים מחוץ לחלונות הרכב במבט נוצץ. תכף הם כבר שם.

היחד הזה, שנע סביבנו ואתנו, מקיף אותנו במהלך המסע הקטן הזה שלנו כמו הילה ומשאיר שובל של משהו טוב כל כך, בטוח, מלטף, עוטף וחם. המשפחה שנמצאת כאן יחד, מחוץ לאזור המוכר שבבית, נכנסת למקום בו הכללים שונים. זה רק אנחנו כאן. “משפחה גרעינית” – כמו שלימדו את הקטנה בגן.

ומשהו קורה כאן פתאום. משהו משתחרר בנו, בכולנו. שני המתבגרים מבקשים לישון יחד באותו החדר והם צוחקים, משוחחים ומשתוללים יחד כאילו חזרו כמעט עשר שנים אחורה בזמן. הוא אפילו כמעט ולא מתלונן על הבלגן שהיא עושה לו בחדר. שני הצעירים מתמקמים בחדר, הגדול עוזר לה עם השמיכה והיא מסדרת להם את הנעליים בתוך הארון. הצחוק והשמחה מתפשטים בתוך הבית הקטן והמקסים שהתגוררנו בו במהלך השבוע והקסם הזה של משפחה אחת, יחד, בוקע מכולנו ומרים אל על, היישר אל תוך התודעה, את מה שקל כל כך לקחת כמובן מאליו.

מהר מאוד כולם נכנסים לשגרה, כל אחד מקבל תפקיד כפי גילו, כולם עוזרים והקיטורים שנשמעים בבית נדמו לגמרי.

היחד הזה. הוא תמיד מונח שם בצד, אף פעם לא סטטי. הוא תמיד נע ומתפתח איתנו, קומתו זקופה לעיתים ושפופה לעיתים, הוא הולך ומתהווה ומתעגל ומשתנה ומהווה את הבסיס הרחב שלנו כמשפחה. החמצן שלנו. כל אחד תורם משהו ליחד הזה והוא שלם באמת רק אם כולם נמצאים. המבט הזה בין הילדים שרק הם מבינים, המילים שעוברות מלב אל לב, המריבות, הפיוס, הצחוק הגדול במהלך הנסיעות ברכב, הבדיחות האלו, שרק אנחנו נבין.

והיו מריבות וגם עלבונות וכעס, איך אפשר שלא? השלם שלנו הוא מנעד בלתי נתפס של רגשות, צלילים וצבעים באינסוף גוונים. אנחנו שישה. כל אחד מאתנו עולם שלם ונפרד עם אישיות משלו, רצונות משלו, העדפות ומצבי רוח. תוסיפו לזה שני מתבגרים וקיבלתם קשת צבעונית במיוחד עם מנגינה בשלל סגנונות והמון זיופים כשכולנו שרים ביחד במהלך הנסיעות.

והלב מצלם, הוא לא מפסיק לצלם. אני מתבוננת מהצד במשפחה הזו שיצרנו ומבינה עד כמה הרגעים האלו יקרים. מי יודע באיזה שביל יפסע כל אחד מהם עשר שנים קדימה ומי יסכים, אם בכלל, לבוא עם אבא ואימא לחופשה משפחתית בקיץ.

אבל עכשיו אנחנו כאן. יחד. החוויות המשותפות האלו נוגעות בכולנו ויוצרות בנו משהו שהוא רק שלנו. אבא, אמא, ארבעה ילדים. אחים. גדלים זה לצד זו וזו לצד זה. הלבבות המתהווים שולחים זה לזה שורשים ונכרכים יחד זה בזה לנצח. משפחה.

שמונה ימים חולפים לנו מהר מדי. אנחנו שוב בשדה התעופה, צוחקים בדרך על כל החוויות שעברנו. מחכים לפגוש את השרקנית שלנו שהפסיקה לאכול מרוב געגועים. חזרה לשגרה.

מישהו מציץ שם מלמעלה? בדיוק כזה רציתי, בול. כן, אני יודעת שהם רבים לא מעט ולא עוזרים מספיק בבית, אני יודעת שהבית אף פעם לא מסודר ונקי בדיוק כפי שאנחנו רוצים, אני יודעת גם שיש המון המון רעש. אבל בדיוק כזה רציתי.

תודה, הולנד אהובה שלנו, אנחנו כבר מתכננים את הטיול הבא.

הכותבת היא אמא לארבעה, עורכת דין, כותבת ושותפה (יחד עם אחותה האדריכלית והציירת לירון בן ארצי), בפרויקט וספר ההשראה FLY, המספר את סיפורן של 49 דמויות שעשו את הבלתי אפשרי ומעבירות מסר של העצמה. לעמוד הפייסבוק של שירה

השיחה שכל אמא חייבת לעשות כדי להבטיח שהבן שלה יכבד נשים

נירית צוק מצאה את הפטנט כיצד להעביר את החופש הגדול מבלי להתפוצץ