מאת נירית צוק.
שייך לקטגוריית אקטואליה

למרות העובדה שהיא עובדת מהבית, ולמרות שני המתבגרים שמסתובבים לה בין הרגליים, נירית צוק מצאה את הפטנט כיצד להעביר את החופש הגדול מבלי להתפוצץ

כאמא עובדת, ועוד כזאת שעובדת מהבית, מבחינתי החופש הגדול הוא יצור אימתני שמשתלט על חיי ומשנה אותם ללא היכר.

זה מתחיל כמה ימים לפני תחילת החופש. כבר אז שעות השינה של המתבגרים מתחילות להשתנות. הילדה הרי כבר יצאה לחופש שבוע קודם, ובכל יום שעובר היא הולכת לישון בשעה מאוחרת יותר. תוך כמה ימים אנחנו כבר מגיעים למצב של ג’ט לג גמור, שבו היא הולכת לישון בשעות המאוחרות מאוד של הלילה – או המוקדמות מאוד של הבוקר, תלוי מאיפה מסתכלים על זה.

הילד מבחינתו גם רוצה לבלות, ולכן גם השעות שלו מתאחרות, אז עכשיו, אחרי שהחופש התחיל באופן רשמי, אין לדעת באיזו שעה ילכו שניהם לישון. לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שבמהלך הבוקר יש לי שקט בבית וזמן לעבוד.

שניהם מתעוררים בערך בצהריים. היא הולכת ישירות לסלון ומתיישבת מול הטלוויזיה, משתרעת על הספה בפישוט אברים, ורק לפי המצמוצים בעיניה אני יכולה לדעת שהיא בחיים. הוא, לעומת זאת, הולך בצעדים קלים וחדורי מוטיבציה הישר לפלייסטישן, ובזה נעלמים עקבותיו. הם אמנם לא מפריעים, לא מוציאים מילה ולא מתקשרים, אז לכאורה, בכלל אין לי על מה להתלונן. אבל, משום מה, בכל פעם שאני יוצאת מחדר העבודה ורואה אותם בתנוחות הקפואות, אני מיד מקבלת עצבים בכל הגוף. אולי זה מעצבן אותי מכיוון שכל ניסיון שלי לתקשר איתם זוכה להמהומים בלתי ברורים. ואולי דווקא בגלל שהגנים שלי עובדים שעות נוספות, וכנצר לדור של פולניות גאות אני לא באמת יכולה להתמודד עם העובדה שמישהו יושב אצלי בבית בלי לעשות שום דבר. מתבטל סתם כך ועוד נהנה מהחיים. אם סבתא שלי הייתה רואה אותם אני חושבת שהיא הייתה חוטפת התקף לב.

ברוכים הבאים לג’ונגל

בדיוק כמו בסרטי הטבע של הנשיונל ג’יאוגרפיק, בצהריים הם קמים מרבצם כשהם תרים אחר אוכל. או אז הם מגיעים לחדר העבודה שלי כדי לבדוק האם יש משהו לאכול (זה כנראה יותר קל מאשר לחפש במקרר). לפעמים הם כל כך שקועים בתכנית או במשחק שהם פשוט מנשנשים קורנפלקס או אוכלים טוסט, ולא משנה להם שברקע אני צועקת שכבר שתיים בצהריים ולמה הם לא אוכלים משהו נורמלי.

בשעה שבע בערב הבית מתחיל להתעורר. כשאני כבר ממוטטת מכל היום, והפיצי גם הוא כבר בסיום יומו – השניים מתעוררים לחיים: הם מצלצלים לחברים, מסמסים, מדברים והבית נכנס למין המולה לא ברורה. בשעה 8 בערב הפעילות בשיאה. הילד מביא חברים, הילדה יוצאת לבילויים, וכולם מבסוטים. כולם חוץ ממני כמובן. אני מבקשת שיהיו בשקט כדי שהפיצי יוכל להירדם, מבררת מתי הם חוזרים ולא נרדמת עד שכולם נמצאים שוב בבית (גם אם השעה 3 בבוקר). פלא שביום למחרת אני כולי עייפה ועצבנית?

אני חושבת על כך שיש לי עוד חודשיים שלמים של סדר יום כזה, מלאי אי שקט, תחושה כאוס ובלגן, ובו במקום אני מחליטה לשנות גישה. אני אומרת לעצמי שבמקום לקטר ולחשוב עד כמה החופש הגדול הוא קשה, אני פשוט אזכר בזמנים שבהם אני הייתי ילדה והחופש הגדול היה הדבר הכי נפלא שיש. ופתאום עולה בי המחשבה שאולי הגיע הזמן שגם אני אעבור למצב חופשה. אני תוהה מה יקרה אם מצד אחד אזרום איתם ולא אנסה לדבוק בסדר היום השגרתי, ומצד שני אקבע עימם מספר כללים, כמו למשל להסביר להם שאם הם מזמינים חברים זו אחריות שלהם לדאוג שלא יהיה בלגן, או אסביר להם שגם לנו, ההורים, יש חיים ולכן כשהם חוזרים הביתה הם צריכים להיות בשקט כדי לא להעיר אותנו (ובינתיים אעבוד על עצמי כדי להירדם). במקביל, אולי אסכם איתם שפעם בשבוע אני עושה איתם משהו כיפי, נניח נלך לים, לבריכה או לסרט. הרי לא חסרות אפשרויות.

ככל שאני חושבת על כך נראה לי שאם אצליח לעבור ל”מוד חופשה” אצליח להעביר את החודשיים הבאים בצורה הכי יעילה – ואולי גם הכי כיפית.

הכותבת היא עיתונאית, מנכ”לית פורטל ההורות “עשר פלוס”, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומרצה בנושא בריונות ברשת

 יש לכם מושג מה יש במשחקי המחשב שאתם קונים לו?

שואה בכיתה א’?