fbpx

לאפשר להם לחלום

לאפשר להם לחלום

ספר חדש מנסה להבין את הקסם של בית הספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב, שמצמיח כנפיים גם עבור מי שלכאורה אין לו שום סיכוי לעוף

קמפוס ביאליק-רוגוזין הוקם כתוצאה מאיחוד של בית הספר התיכון עירוני ו’/רוגוזין ושל בית הספר היסודי ביאליק שהועבר אליו. כיום כולל בית הספר המאוחד מערכת בת שתים-עשרה כיתות, מכיתה א’ עד כיתה י”ב, המאכלסות בכ-1,300 תלמידים, בני פליטים ומהגרים יוצאי חמישים ואחת מדינות.

על מנת לבנות עבור אוכלוסית תלמידים ייחודית זו פתרונות לימודיים, חינוכיים וחברתיים הולמים, מופעלות בבית הספר שיטות הוראה וחינוך מגוונות- קבוצתיות ואינדיבידואליות- על ידי המורים ועל ידי מתנדבים רבים. תוצאות עבודה משותפת ומסורה זו מרשימות ביותר, הן מבחינת ההישגים הלימודיים (96% של זכאות לבחינות הבגרות) והן מבחינה חברתית. ואכן, המפגש עם קמפוס ביאליק-רוגוזין יוצר אצל כל מי שמגיע אליו התפעמות רגשית עזה– תחושה של מעבר מעולם חוץ מנוכר ותוקפני אל מקלט של חום, שמחה, דינמיות יצירתית, תקשורת רגשית וביטחון שקט שאופפת את הנכנס פנימה תוך דקות.

אחת התגובות הראשונות שעלו בי בביקור במקום הייתה התעוררות הדחף (בעידודו החם של מנהל בית הספר) להעלות את תמונת המקום בכתב, גם משום ההתרחשות יוצאת הדופן הקיימת בו, וגם מתוך רצון להקרין משהו מחוויה רב ממדית זו על מוסדות חינוך נוספים. אלא שמרגע קבלת ההחלטה המשותפת בדבר הכתיבה על בית הספר, הציקה לי השאלה הקשה איך נצליח לפרוץ את מחסום המילים ולגעת במהות הדברים עצמם.

בעיה זו של תרגום חוויות רגשיות ו/או קונקרטיות לאמירות מילוליות קשה לפיצוח בכל תהליך כתיבה שהוא, ובכתיבה עיונית בנושא חינוך והוראה היא מסובכת שבעתיים. סיבוך קיצוני זה נובע משחיקתם של המילים, המושגים והביטויים הקשורים בנושא, עד להגעתם למצב של חוסר כל משמעות, הן בפיות דובריהם והן באוזני שומעיהם. מילים ומושגים כמו הכלה, הומניזם, הילד במרכז, האחר הוא אני, וכדומה, הפכו תוך שימושם החוזר, האוטומטי כמעט, לרצפי הגיים שאינם קשורים לא לתוכנם התיאורטי ובוודאי שלא לביטויים במציאות המעשית. לכן הניסיון באמצעותו בחרנו על מנת להתמודד עם המחסום המדובר הייתה פנייה למעורבים בדבר עצמו – מורים, מתנדבים, עובדי מנהלה ותחזוקה, תלמידים והורים, ולהקשבה לחוויותיהם.

להלן דוגמאות של הבזקים קצרים מדבריהם:

מורים:

  • “בתור מי שבא ממדעי הרוח והחברה, קרה לי כאן משהו מאוד מיוחד. כל המושגים שאותם למדתי ושעליהם דיברתי תמיד, כמו דמוקרטיה ושוויון, הפכו במקום הזה לממשיים. הרגע המכונן הראשון בהקשר שחוויתי בבית הספר היה ביום הזיכרון לחללי ישראל. בזמן הצפירה עמדה לידי מורה ערבייה וסביבי ילדים ממוצא אפריקאי, פיליפיני, סיני – רובם נוצרים, וכולם עמדו דום לזכר הנופלים הישראלים. גם ההורים שלהם נמצאו שם. ופתאום, בבת אחת, קלטתי שזאת מהות הדמוקרטיה בהתגשמותה, שפה הדמוקרטיה מתרחשת באמת. פה לא מדברים עליה. פה קורה המעשה הדמוקרטי באופן מעשי”.
  • “אין לי ספק שמה שני יכולה לתת פה הוא פי כמה וכמה יותר מכל איש צוות אחר, כי אני חוויתי את הזרות ואת הגזענות על בשרי… אני באמת באמת אוהבת את הילדים פה… ואני מאמינה שמהות החינוך זו האהבה, זו היכולת ליצור קשרים אישיים, זה לדעת להקשיב, להיות איתם, בשבילם”.

תלמידים:

  • “בית הספר הזה למד את כולנו איך אפשר למצוא גם בחשכה זרקור קטן ואיתו לרוץ”.
  • “בגלל מה שאני מרגיש פה יש לי כוח להתמודד עם האפליה בחוץ”.

הורים:

  • “אם הייתי צריך להסביר למישהו מבחוץ מה קורה פה בבית הספר, הייתי אומר לו שמילים ודיבורים זה לא מספיק. צריך לבוא הנה ולראות את זה בעיניים, את האהבה, את הכבוד, איך מחבקים פה את הילדים. זה לא רק הלמידה, זה הכול. זה להיות בני אדם”.
  • ” כל מה שיש לנו בישראל, זה דירה, כנסייה ובית ספר ביאליק-רוגוזין”.

לאפשר להם לחלום

לספק את הצורך באהבה

ניתוח כולל של דברי המורים, המתנדבים ואנשי הצוות הבית ספרי הצביע על מספר מוטיבים מרכזיים הפועלים בתוכם והמפעילים אותם: א. נגיעה רגשית מודעת בפצעי העבר האישי, היוצרת יכולת התחברות לחויותיהם הכאובות של הילדים, מצד אחד, ומהווה אמצעי לפיצוי ולתיקון העבר הנזכר שלהם עצמם, מצד שני.

ב. תובנה עמוקה לגבי הצורך האישי הדומיננטי באהבה ומודעות לאפשרות לזכות בה על ידי השקעה רגשית בילדים.

ג. תחושה של התגברות על חרדת הריק הקיומי, קרי – יצירת משמעות לחיים הפרטיים המצומצמים וקצרי הטווח על ידי הטבעה חינוכית משמעותית בחיי זולתם הצעירים.

מוטיבים אלה ונוספים שעלו מהדברים מפנים באופן מפתיע את כיוון ההתייחסות החינוכית לעולמו הפנימי ולצרכיו הרגשיים של המורה ושל כל בוגר העוסק בחינוך, במקום ההפניה האוטומטית הרגילה והשחוקה, כאמור, לצרכיו וזכויותיו של התלמיד. גישה זו עשויה לעורר לעשייה חדשה, אחרת, כל אדם הקשור לנושא, שכן אין אדם שאינו מחפש, ביודעין או בלא יודעין, משמעות כלשהי לחייו.

נראה לנו שאם אמירה כביכול אגוצנטרית זו, הנושבת מהראיונות הכלולים בספר, תגיע ותיגע באנשי המקצוע הנוגעים בדבר ותוביל אותם באמצעות נגיעה זו להשקעה מקצועית-אישית נכונה שתפעל רגשית באופן דו-כיווני – עליהם ועל חניכיהם – תזכה מערכת החינוך כולה ברווח גדול.

החלום ושברו

ובאשר לתלמידים ולהוריהם- אחד הלבטים המוסריים שליוו אותנו לאורך כל מסע הראיונות והכתיבה, היה הפער בין החלום ושברו – בין התקווה לממש חלומות אותה נוטע בית הספר בלב חניכיו, לבין המציאות החברתית הקשה והפוגענית המחכה להם בפועל בחייהם העתידיים. שאלנו את עצמנו- האם נכון לחנך ילדים לאמונה באור כאשר קצה המנהרה חשוך כמעט לחלוטין? על מנת לבדוק דילמה קשה זו ערכנו ראיונות טלפוניים עם מספר בוגרים שגורשו בחזרה לסודן. להלן דוגמה לדבריהם:

“החיים בחזרה בסודן, הארץ שממנה ברחנו, רעים מאוד. אבל גם פה הזיכרון של בית הספר ביאליק-רוגוזין עזר לי להרגיש שלמרות המצב הרע אני חייב ויכול להצליח, לעשות הכול כדי להחזיק מעמד. ידעתי, בגלל מה שלמדתי בבית הספר, להסתדר בכוחות שלי, כי תמיד אמרו לי שם לא לוותר, תמיד דחפו אותי לעשות. אף פעם לא לעצור”.

בשל כל האמור עד כאן, הן לגבי צוות הקמפוס, הן לגבי תלמידיו ומשפחותיהם, והן באשר לחוויה הבית ספרית כולה, ראוי לדעתנו ולהרגשתנו שספר זה יימצא וייקרא בכל מוסד חינוכי וטיפולי הקיים בארץ, שכן הנובע ממנו חורג מנושא ילדי פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים, ורלוונטי לכל איש חינוך ולכל ילד-תלמיד מכל מוצא, צבע ורקע אישי, חברתי ומשפחתי באשר הוא.

הכותבת היא חוקרת, סופרת ומומחית בכירה בתחום לקויות למידה. בעלת תואר שלישי בנושא ליקויי למידה בקרב מבוגרים. את הספר היא כתבה יחד עם אלי נחמה, איש חינוך ואמנויות, מנהל את קמפוס ‘ביאליק- רוגוזין’ בדרום ת”א משנת 2011

האם גם מערכת החינוך משתנה בהתאם לשיח הציבורי על שוויון מגדרי?

אנה דביר, העולה לי”א, מספרת את סוד הקסם שגרם לה להתאהב בבית הספר

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.