מאת אמא לארבעה.
שייך לקטגוריית אקטואליה

מסיבת סיום כיתתית ביוזמתה של המורה, מסיבת סיום כיתתית ביוזמת ועד ההורים, מסיבת סיום מהחוג- וזו רק רשימה חלקית של המסיבות שצפויות לנו החודש. מי בכלל רוצה בזה?

365 ימים מפרידים בין חופש גדול אחד לבא אחריו, אם נחסיר את ימי השבתות והחגים נקבל שבשנת תשע”ח היו 218 ימי לימודים. כלומר 218 ימים של שיעורים, מבחנים, עבודות, אסיפות הורים וקבלות הורים (אם לומר את האמת, עד היום לא ממש יודעת להבחין בין השניים), הורים מלווים, הורה מעשיר, שישי קהילתי, טקסים, ערבי כיתה ועוד ועוד.

אין מה להגיד, הילדים ממתינים לחופש הגדול בכיליון עיניים, אבל ביננו, מי מההורים לא? גם אצלי תלויה על המקרר טבלת אירועים/ייאוש שמידי יום אני דואגת לעדכן. כמעט והגענו ליעד וה-30 ליוני לעולם לא נראה קרוב יותר ואין שמחה ממני – כולנו יוצאים לחופש, אני והילדים. אמנם אני לא עובדת משרד החינוך ויש לי רק 14 ימי חופשה בשנה, אבל רק ללכת לעבודה בלי לדאוג ל”עשית”/”הכנת”/ “למדת” זה סוג של חופש.

אומרים שהריון נמשך 8 חודשים + חודש, כי החודש האחרון של ההיריון הוא הקשה ביותר. אם תשאלו אותי, אני מוצאת ששנת הלימודים מתנהלת בדיוק באותו האופן: 9 חודשים + חודש. למה? כי חודש יוני הוא החודש הצפוף והעמוס ביותר, לא מספיק שהילדים כבר מריחים את הסוף ופורקים כל עול, בחודש יוני צריך גם “להיפרד” מכולם, וזה לא שהחלטנו לעבור דירה (שבמקרים האלה ברורה לי הנחיצות של מסיבת פרידה), אלא פשוט הסתיימה לה השנה.

ומילא היה מדובר רק במסיבת פרידה אחת לכל ילד, אבל היום כל פרידה הפכה לאירוע מתמשך שכולל מסיבת סיום כיתתית ביוזמתה של המורה, מסיבת סיום כיתתית ביוזמת ועד ההורים, מסיבת סיום/הופעה מהחוג ובאופן כללי יש תחושה שכל המרבה הרי זה משובח. התמזל מזלי ויש לנו ארבעה ילדים מקסימים, אך כשאני מוזמנת למסיבת סוף שנה מהמורה, מוועד הכיתה ומהחוגים כפול ארבעה ילדים, אני מקבלת חודש מטורף על סף המשוגע. או כמו שאומר השיר “קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת”.

אם כבר נפרדים הילדים במסגרת כיתתית מהמורה, למה צריך מסיבת פרידה שמארגן הוועד? עוד 62 ימים הילדים נפגשים שוב, אז מה הלחץ? ואם היה מדובר באירוע קצר של 30 דקות, מעין ביקור רופא, עוד הייתי מקבלת בהבנה, אבל אירוע אל תוך הערב? אחד כזה שמסכל את שנ”צ יום שישי? טיול פרידה בשישי בצהרים כולל קבלת שבת (אירוע של 3-4 שעות) לאורך נחל הירקון בכיתה אחת, מפגש אחה”צ בבריכה האזורית עם הורי הכיתה השנייה ומפגש בבריכה אחרת עם הורי הכיתה השלישית? זה כבר קצת מוגזם. וגם למה שאני ארצה ללכת לבריכה ולעלות על בגד ים עם הורים של ילדי הכיתה? עכשיו זה כבר אירוע רב נפגעים.

איפה עדין התמימות?

לאחרונה הבחנתי שיש מעין תחרות סמויה בין הוועדים. לא אתפלא אם בדיוק בדקות אלה קמה לה קבוצה באחת הרשתות החברתיות ששם מחליפים ביניהם הוועדים רעיונות למסיבות סוף שנה, מי יצירתי ומשקיע יותר, מה עוד לא עשו ומה עוד לא נראה (ראה ערך: אימהות משקיעות).

איפה עידן התום והתמימות? איפה אותם ימים שבהם פרידה היתה רק להגיד שלום בלי הפקות ענק? זה התחיל עם הפקות ימי הולדת, המשיך לבת מצוו”ש התפתח למסיבות הפרום ונראה שעכשיו אנחנו בדרך להפקות ענק לסוף שנת לימודים. וזה עוד מבלי שאמרתי מילה על איסוף כסף למסיבות (מהיום רק דרך אפליקציה, וכל כיתה משתמשת באפליקציה אחרת, אז לכו תפזרו את פרטי כרטיס האשראי לכל עבר). באמת, לאן הגענו?

תקראו לי נוסטלגית, אבל גם אנחנו היינו פעם ילדים ולא זכור לי שאמא שלי התרוצצה איתי ועם אחי ממסיבה למסיבה, ומה אני אגיד לכם? יצאנו לא רע. אז תנו עוד דקה של חסד, הורידו ווליום. בסך הכל הסתיימה לה עוד שנה, אז תנו לגדול בשקט.