חלק משמעותי מהדור שיש לו את ההישגים הטכנולוגיים המשפיעים ביותר עדיין תלוי בהורים ורובו סובל מדימוי עצמי נמוך, רווי התקפי פניקה וחרדה. כעת הגיע הזמן שאנחנו, ההורים, נקח אחריות ונעזור להם לעזור לעצמם
האווירה בבית לא נעימה, המשפחה דורשת שיעשה שינוי, שיעמוד על רגליו ויהיה עצמאי. כולם, חוץ ממנו, חושבים שאם היה רוצה, היה יכול להשיג הכל. אומרים לו שהוא עצלן, מפונק ונהנה מלא לעשות כלום. אבל הוא מרגיש לכוד. הוא לא מאמין שהוא יכול להשתנות. הוא לא סולח לעצמו שבזבז כל כך הרבה זמן ולא השיג כלום. הוא פוחד להיכשל, למרות שאף פעם לא ניסה להצליח.
הוא שירת בצבא, ואז נסע לחצי שנה לדרום אמריקה. חזר, לא מצא את עצמו ונסע שוב לעוד שנה. כשחזר החברים כבר התפזרו. בסופו של דבר נרשם ללימודי מנהל עסקים במכללה נחשבת, נשר וניסה תקשורת במכללה אחרת. והפסיק. כשלמד, עזב את בית ההורים ועבר לגור בדרום תל אביב. ההורים עזרו לו. מימנו לו שכר דירה, לימודים. רצו שיהיה לו קל. שיהיה חופשי ללמוד. כעבור שנה חזר הביתה.
היה קשה לחזור. כעבור שנתיים המצב השתנה לרעה. הוא איבד את הביטחון העצמי וכבר לא רואה את עצמו מתעשר בקלות. בעשר השנים האחרונות זו היתה שאיפתו העיקרית – להשתחרר מהתלות בהורים ומהצורך לעבוד. כיום, לקראת גיל 30, הוא סובל מהתקפי פניקה, מחרדה ומעצב המלווה אותו כמעט לכל מקום. תחושת המסוגלות נשחקה לחלוטין ואיתה גם האמונה שיוכל לשנות ולהשתנות.
אם כל זה נשמע לכם מוכר, כנראה שאתם חיים בקרבת ילדי דור ה-F, הדור המתוסכל (Frustrated) של הבוגרים-הצעירים שבמשך למעלה משני עשורים השקיעו בו ההורים את כל תשומת הלב והמשאבים שלהם – רק כדי לגלות באיחור ניכר שייתכן וגידלו זן מוחלש ורפה של עצמם.
אפס דחיית סיפוקים
דור ה-F גדל בחממה. מהרגע שנולד – ההורים גוננו עליו. הגנו עליו מציפיות או מאכזבה. כיסו על חולשותיו שלא ייעלב. מנעו ממנו לנקות, להתחשב או להמתין, ולכן גם יש לו אפס בדחיית סיפוקים.
מידי פעם, ההורים הרימו מעט את הניילון שעטף אותו אבל חשבו שיש עוד על מה לגונן. בסופו של דבר היתה שיגרה: הוא רצה, ביקש וקיבל – והוא רצה עוד. הוא ניסה ללמוד ולעבוד. גם הוא רצה להצליח בגדול ומהר, להוכיח להורים שהוא יכול. אבל לא ידע איך לבחור מטרה, להשקיע בה ולהחזיק אותה. לא לימדו אותו שהצלחה היא דרך ארוכה ולא תמיד מרגשת.
לקראת גיל 30 ההורים מבינים בצער שהילד שלהם, בדיוק כמו שתיל בחממה שלא הסירו מעליו את הניילון בזמן, גדל להיות רך ושביר במקום חסון ויציב. אלא שהפעם, גם הוא מודע לאכזבה ממנו. בחוסר ברירה, הוא מחזיר את הניילון למקומו, מבין שהוא תלוי בהורים ולא סומך על עצמו.
כך תעזרו לו להשתקם
בסוך שנות ה-20 ההורים דורשים מהילד שיתחיל להתנהל לגמרי לבד. הבעיה היחידה היא שאין לו מושג איך לעשות את זה. רוב הזמן הוא מתוסכל, סובל, חרד או מדוכא, כי הוא לא רואה את ייעודו ולא מצליח לבחור ולהחזיק במטרות ארוכות טווח. גידלנו חלק ניכר מהדור שפוחד ממחויבות ונמנע מלקיחת אחריות אפילו על שגרת יומו. רובו סובל מדימוי עצמי נמוך – רווי התקפי פניקה וחרדה: פחד קהל, חרדת בחינות, חרדה חברתית, פחד ממקומות סגורים, מטיסות, מאוכל וממה לא.
החלק הזה מדור ה-F סובל מחוסר מוחלט של ביטחון עצמי, ממצבי רוח משתנים, לא מסוגל להחזיק עבודה, נושר מלימודים, ולא מוצא זוגיות, גם לא נשכח שאת כל הקשיים האלו מלווים הרבה סמים ואלכוהול.
חלק משמעותי מהדור שיש לו את ההישגים הטכנולוגיים המשפיעים ביותר תלוי בהורים, וההורים הם שפיתחו את התלות המוחלטת של ילדיהם בהם. לכן תפקיד ההורה היום הוא דווקא להקטין את התלות של הבוגר-הצעיר ולחזק את עצמאותו. זוהי טובתו האמתית וזו היא משימת ההורים החשובה ביותר.
סביר להניח שמרבית הילדים שנמצאים במצב הזה מלאים בהאשמה עצמית, פחד ובושה – ואלו הם רגשות שליליים שמונעים מהם להתקדם. הצלחה מצריכה שינוי תפיסתי (קוגניטיבי), עם מטרות שתואמות את מה שהם מאמינים שביכולת שלהם להשיג. לבד קשה לעשות שינוי, לכן רצוי למצוא איש מקצוע אמפתי, עם מוטיבציה לעזור ושיהיה שם לפחות בשלבים הראשונים. אחרי שהמוטיבציה תתעורר, יגיע הזמן לקבוע מטרות, סדרי עדיפות, ולהציב יעדים. כוונו אותם לבחור מטרה אחת משמעותית ולפרק אותה לתת-מטרות קטנות. זכרו שקל יותר להתקדם עם מטרה קטנה אחת בכל פעם, מלראות מטרה גדולה ולהתייאש.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית, עובדת באשפוז – יום פסיכיאטרי בביה”ח שיבא ומנהלת המרכז הרב תחומי anatrapya לניהול חיים
איך להתמודד עם בן שהולך ומתנתק מהחברה?
כיצד הדמויות הגבריות המצ’ואיסטיות שעל המסך משפיעות על הבנים שלנו
