מאת דנה אבירם.
שייך לקטגוריית אקטואליה

הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון חשפה את הדרישה הפרדוקסלית שלנו מהילדים: תהיו מיוחדים, אבל בדיוק כמו כולם

יום שמחה לאומי עובר עלינו היום. הפייסבוק מלא בפוסטים מתלהבים, וכולנו בצדק נרגשים ושטופי הערצה אל הבחורה הצעירה – סינדרלה שהגשימה את החלום שלה, שלשם שינוי לא היה להתחתן עם נסיך, אלא בקשה צנועה הרבה יותר: להיות אהובה.

אם לרגע אחד ננתח למה אנחנו  נרגשים כל כך מהזכייה שלה, נבין שזו לא רק העובדה שזכינו באירוויזיון (תחרות ששיאה היה איפשהו בסוף שנות השמונים, וכבר שנים כמעט ולא מעניינת את הציבור הישראלי), אלא שמה שמרגש במיוחד זו הדמות המרתקת של נטע. אנחנו נרגשים מהאומץ שלה, מהעובדה שלמרות שהיא אשה שמנה היא גאה בגוף שלה, מתלבשת בבגדים צמודים וצבעוניים (ולא בגלביות כהות שאמורות להסתיר כל קו גוף) ונרגשים מהתכונה החמקמקה הזו שיש לה, שקוראים לה אותנטיות.

כן, נטע ברזילי מעיזה לעשות את מה שקשה לנו מאוד: היא פשוט היא – אותנטית. לא מתביישת, לא מסתתרת, לא מתנצלת. אבל אם כולנו כל כך נרגשים מהאותנטיות שלה, הרי זה אומר משהו על תחושת האותנטיות שלנו. אני לא יודעת מה קורה בקרב המעגל הסובב אתכן, אבל חצי מחברותי הטובות נמצאות בדיאטה שהמשמעות שלה היא שהן כמעט ולא אוכלות. אני אמנם אוכלת, אבל דואגת לרוץ בשבוע כמות קילומטרים שאפשר להגיע איתה לחצי מהדרך לאילת. השיחות האם להזריק בוטוקס או לא מתחילות כבר אצל תיכוניסטיות, ולא נעים להגיד אבל בתמונות בפייסבוק נראה שמגיל מסוים כולן נראות פחות או יותר אותו דבר. אז אותנטיות? יש דבר כזה? מותר בעולם דיגיטלי להיות אותנטי? ומה זה בכלל?

ואז באה נטע

גלי הזעזוע מגיעים כשאנחנו פוגשות את בנותינו. מגיל צעיר מאוד הן כבר עושות דיאטות וחוגגות ימי הולדת בספא עם מניקור ופדיקור. כידוע, אחוז הילדות והנערות שסובלות מאנורקסיה רק הולך ועולה, ומדובר על לא פחות ממגפה חברתית. כמובן שאפשר להאשים את הרשתות החברתיות, את תרבות הקרדשיאנז שמעודדת הגדלות, ניתוחים ובאופן כללי להיראות כמו בובת ברבי רק מעט יותר עגלגלה. אבל בואו לרגע אחד נסתכל גם על עצמנו – איזה מסרים אנחנו כאינדיבידואלים וכחברה מעבירים לילדינו? כל חריגות שלהם מכניסה אותנו לחרדה עמוקה ונדמה שבצדק – ברור לנו שהילדים שלנו ישלמו מחיר חברתי קשה על כל  סטייה קטנה מהנורמה: נטייה להשמנה, מראה חריג, גמגום או נטייה מינית חריגה. כחברה בחרדה אנחנו מעמיסים עליהם באופן מודע ותת מודע את חרדותינו ודוחפים אותם לשלמות. מצד אחד מפרסמים בפוסטים ארוכים כמה אנחנו אוהבים מעריצים ומקבלים אותם כמו שהם, ומצד שני דוחפים אותם להיות תחת הפרדוקס: תהיו מיוחדים – אבל בדיוק כמו כולם.

ואז באה נטע, בחורה שמנה שקוראת לנו לשחרר את החגורה. היא מזמינה אותנו לאהוב את עצמינו כמו שאנחנו, וגם את ילדינו. מרגש לקרוא מה שכתבה נטע על אמא שלה, שליוותה אותה והאמינה בה כל החיים.

בהופעה המעניינת והמוחצנת שלה היא אומרת לנו מה שכבר שכחנו – שמותר. מותר להיות שמן, מותר להזדקן, מותר לגמגם, ורק מתוך הייחודיות אפשר להצליח. זה הצליח לדנה אינטרנשיונל לפני עשרים שנה, ועכשיו נטע באה לעזור לנו. ואם לה מותר לשאוג שהיא לא בובה, אולי גם לנו מותר?

הכותבת היא עובדת סוציאלית, מרצה, מנחת סדנאות בעלת חברת “זהירים ברשת”, סופרת ילדים ונוער, אמא לשלושה ילדים, וכלב אחד שעיר.

יתרונות הווטסאפ ככלי לתקשורת מקרבת עם מתבגרים

מרוצה מהגוף שלך? מחשבות על בנות, אימהוּת, דימוי גוף ומה שביניהם