מאת פרופ' אליעזר יריב.
שייך לקטגוריית בצפר, מאמרים

רבים מסכימים שמערכת החינוך בישראל זקוקה לניעור ולשיפור. כדי לעשות זאת נחוץ להתבונן במה שעובד לא טוב ולערוך שינוי. אני מציע להתחיל במקום שאיש אינו מסתכל עליו: ההרגלים הישנים והשיטות שאיש לא שינה כבר שנים רבות

כשמורים לוקחים את התיק בבוקר והולכים לעבודה, הם פועלים על פי הנחיות, שיטות הוראה ותכניות לימודים שנקבעו עבורם. זו מתכונת נוחה שמשדרת להם ‘תעשו מה שאומרים לכם’. גם בבית מתרחשת תופעה דומה – הכול מבוסס על מילוי של הרגלים ונהלים. לצייתנות הזו יש יתרונות רבים וקרבן אחד גדול: הלמידה. קחו, למשל, את שיעורי הבית –  הורים מצפים שילדיהם יישבו להכין שיעורי בית כשהם חוזרים מבית הספר. כשהילדים מתיישבים להכין שיעורי הבית, יש לכל השותפים במערכת החינוך תחושה של עשייה – ההורים מרגישים שהם מעורבים בלימודי ילדיהם, המורים מוכיחים שלמידה מתרחשת לא רק בכיתה, מול”ים מרוצים ממכירת חוברות למידה והתלמידים מראים תוצאות מיידיות. ובכל זאת יש נפגעת אחת – הלמידה. למה זה קורה? מורים לא יכולים להגיע לכל תלמיד ולעזור לו בהכנת שיעורי בית ולכן הם בוחרים לתת מטלות ברמה נמוכה. כך תלמידים מתרגלים ששיעורי בית הם כורח משעמם ולא רצוי. בנוסף, רבים מהתלמידים יודעים כיצד להעתיק כדי לחמוק מהמחויבות שמוטלת עליהם. כתוצאה מכך, התלמידים לומדים שהלמידה עצמה לא חשובה, אלא החובה למלא את הוראות הממונים.

לוקחים את החינוך לידיים

מה הפתרון לכך? לכבות את “הטייס האוטומטי”. לחשוב מחדש על השיטות הישנות והיומיומיות ולשאול האם הן נחוצות, או שאולי אפשר בלעדיהן. אפשר, לדוגמה, לתת שיעורי בית רק על פי הצורך, לתת מטלות שמעודדות חשיבה, כאלה שגם ההורים שותפים להכנתם. הדוגמא המוצלחת ביותר היא “עבודת השורשים” בכיתה ז’, במסגרתה תלמידים מתבקשים להגיש מסמך מפורט שכרוך בעבודה משמעותית מאוד, לה שותפים הורים, סבים וסבתות וקרובי משפחה אחרים. הלוואי שכל המטלות יעשו במתכונת שאיננה עול, אלא יישום של שאלות ומחשבות שמאפשרות לתלמידים להבין יותר לעומק את מה שנלמד בכיתה.

דוגמה נוספת לטייס אוטומטי היא חלוקת יום לימודים לשיעורים שנמשכים 45 דקות. זהו זמן קצר מדי ולא יעיל. נדיר ששיעור מתחיל בזמן. השיעור הראשון אמור להתחיל ב-8 בבוקר, אך התלמידים “מטפטפים” עד 08:20. לעיתים המורה מגיע באיחור וגם השיעור עצמו, שמאבד חלק ניכר מהזמן שניתן לו, לא תמיד זורם בקצב הרצוי. גם סיום השיעור מתפספס משום שהתלמידים מחכים לצלצול. בפועל, הלמידה מתקיימת רק במשך 15-20 דקות. ניתן להאריך לשיעורים כפולים, כפי שלומדים במקצת בתי הספר ובאוניברסיטאות. מדובר בניצול זמן שמאפשר לתלמידים יותר זמן לחשיבה, קריאה וכתיבה תוך התמקדות בתחום אחד ולא דילוג מנושא לנושא, כפי שנעשה כיום.

שיעורי בית להורים

“טייס אוטומטי” מתייחס לא רק לפעילות המורים בכיתות, אלא גם לאופן בו הורים מלווים את לימודי ילדיהם. במקום לשאול “הכנת שיעורי בית?”, מוטב לשוחח עם הילדים על חוויה משמעותית שהייתה לו/ה באותו בוקר במהלך הלימודים. זו יכולה להיות תובנה חדשה, מקרה חברתי, מפגש מעניין עם מורה, סכסוך עם חבר/ה או שיעור מעניין שהילד מספר את תוכנו וביחד משוחחים על מהותו. באופן כזה לא רק הילד נזכר בחומרים שלמד, אלא גם ההורה מבין לעומק את מה שהילד “מלמד” אותו, ובכך נוצרת תועלת כפולה לשניהם, כזו שמערבת יותר את ההורה ומחזקת את התכנים שהילד למד באותו בוקר. השיחה הזאת גם מקרבת את הילד/ה להורים, מאפשרת לו/ה לספר על דברים שקורים בעולמו/ה ומחייבת את ההורים להקשיב (בתקווה שהם לא עסוקים באותה העת בשוטטות מול מסך הטלפון).

למידה מתרחשת רק כשנותנים תשומת לב לדברים שקורים לנו ולהסברים שאנו שומעים. כדי שהילדים ילמדו יותר טוב, נדרש מהמורים לעצב סביבה שמאפשרת להם להפיק מחשבה וקשב, ונדרש מההורים לשוחח ולהבין יותר לעומק מה הילדים יותר הבינו. וכדי שתהיה למידה טובה, הילדים צריכים שהמשפחה תספק להם מקום חשוב ונוח שבאמת מאפשר התקדמות.

הכותב הוא מרצה בכיר במכללת גורדון לחינוך, חוקר ומדריך בתחומים של התמודדות עם בעיות התנהגות וניהול כיתה. ספרו החדש (בעריכה משותפת עם ד”ר דבורה גורב) “ניהול כיתה”, בהוצאת מכון מופ”ת, מציע כיצד להפוך את הכיתה למקום שניתן לחוות בו למידה משמעותית.

האם גם מערכת החינוך משתנה בהתאם לשיח הציבורי על שוויון מגדרי?

האם יש גיל שבו כדאי להפסיק עם החוגים במטרה להשקיע יותר בלימודים?