מאת ניצנית בר-לוי.
שייך לקטגוריית בלוגים

לא יכול להיות ששמעתי את המשפט הזה מהיצור הקטן הזה, היא רק בת תשע, אתמול היא עוד ינקה, לא? האם היא הוציאה מפיה את המשפט הזה או שאני מדמיינת? מאיפה בכלל היא יודעת מה זה פייסבוק?
את התהיות שלי קוטעת הגברת הקטנה, כשהיא ממשיכה:  “אמא את לא עונה לי, אני רוצה פייסבוק!”. “למה צריך פייסבוק?”, אני שואלת. “אוף, אמא את לא מבינה כלום, נו אמא אני רוצה פייסבוק”.
שוב אני לא מבינה כלום. “למה צריך פייסבוק?”, אני שואלת שוב. “אמא, כל הכיתה שלי בפייסבוק, הילדים מגיעים לכיתה ומספרים על כל ההתכתבויות שלהם בפייסבוק. ורק אני, היחידה בכיתה שלא יודעת על מה הם מדברים, רק לי לא מרשים להשתמש בפייסבוק”.
“טוב, אני אדבר עם אבא ונחשוב על זה. מחר תקבלי תשובה”, אני אומרת, ויודעת שהרווחתי רק עוד כמה שעות ושבזמן הזה הילדה תשאל כל רגע האם יש לי תשובה עבורה. בינתיים יהיה לי עוד רגע קט לעכל את הבשורה ולהבין שהילדה גדלה ושהדור של היום מתקשר באינטרנט. כמעט והתפתיתי לומר לה שבגילה יצאנו לשחק בחצר, או שהיינו נפגשים עם חברים אחר הצהריים בפארקים, אבל זה הרי מגוחך, אפילו את עצמי לא שכנעתי…

בערב לאחר שהילדים הלכו לישון, נכנסתי לפייסבוק, שעד אז לא עניין אותי, וניסיתי להבין מה כל כך מיוחד בדבר הזה. שוטטתי לי בפייסבוק והבנתי שזה סוג של רשת חברתית מציצנית, שלפי העמודים של ילדי הכיתה של בתי, אם אתה לא שם אתה לא קיים, ובוודאי שאתה לא IN. אני חייבת לציין שבהחלט הבנתי על מה כל המהומה, זה בהחלט נחמד: אפשר להציע לאנשים שאתה מכיר חברות, אפשר לדבר עם כל מיני אנשים שלא באמת בא לך לראות, אפשר אפילו למחוק חברים שהחלטת שהם כבר לא חברים שלך בלחיצת כפתור אחת…
אז מה עושים? הרי לא באמת אצליח למנוע ממנה לאורך זמן את השימוש בפייסבוק, ועדיף שהיא תוכל לעשות זאת בחופשיות ובידיעתי מאשר בסתר, לא? אבל אם אאשר לה להיות בפייסבוק, איך אמנע ממנה להיות בקשר עם אנשים שהיא לא מכירה? איך עוקבים אחרי הפעילות שלה בפייסבוק? איך מונעים מהילדה לא לענות בהמשך לאיזה נער חתיך, שאמנם היא אולי מכירה אך מבוגר ממנה בכמה שנים טובות? בדמיוני כבר ראיתי כל מיני סוטים, פדופילים ושאר ירקות…
אולי צריך לאפשר לה להיות בקשר רק עם חברים מהכיתה ומהשכונה? אבל אז אני מתעשתת ונזכרת שמחקרים מראים שלרוב מעשי אונס נעשים דווקא על ידי  אנשים שהנאנסת הכירה.
אני מרגישה כמו בגיל ההתבגרות, כשהיינו קוטפות פרחים ובודקות עם עלי הכותרת “אוהב לא אוהב”. טוב, אין ברירה, צריך לקבל החלטה.

“אמא בוקר טוב, אפשר פייסבוק? הבטחת לי תשובה הבוקר. דיברת כבר עם אבא?”
“כן דיברתי, החלטנו לתת לך להשתמש בפייסבוק, אבל יש לנו כמה תנאים”, אני משיבה. “את מאשרת רק ילדים שאת מכירה. מי שלא בגילך ולא מהמשפחה את כמובן לא מאשרת, או שאת מתייעצת איתנו, ודבר אחרון חביב – שלחתי לך הצעת חברות אתמול בערב, תאשרי אותי”.
הילדה הסתכלה עלי במבט המום ושאלה: “יש לך פייסבוק?”
“כן, נכנסתי אתמול בערב אחרי שהלכת לישון ונהניתי מאוד. אז מה את אומרת אנחנו חברות בפייסבוק?”

אלימות ברשת: מה שצריך לדעת ומה שאפשר לעשות

לפוסט הבא של ניצנית: כסף, כסף, כסף…