מאת נירית צוק.
שייך לקטגוריית אקטואליה, בחדשות

עם שמות מפוצצים והבטחות לעתיד מזהיר, ההחלטה על מגמה בתיכון הפכה לבחירה גורלית, שכבר מזמן לא קשורה לחיבור למקצוע או להנאה מהלימודים

“אמא, אני חייב שתעזרי לי לבחור מגמה”, אומר המתבגר בטון מיואש. “אין בעיה”, חייכתי בתמימות, עדיין לא מודעת לגודל הצרה שאני נכנסת אליה.

“אז ככה”, הוא מתחיל להסביר, “אני יכול ללכת לתיכון שהמגמה הייחודית שלו היא סייבר או ביוטכנולוגיה, ואז אני נבחן בבגרות במגמה באופן מורחב. אני יכול ללכת לתיכון אחר ושם אני אלמד ביו-רפואה, שזה גם נשמע מעניין. מצד שני יש תיכון מחוץ לעיר שבו אני יכול ללמוד מנהל עסקים. אפשרות אחרת היא ללכת לתיכון שבו אני יכול ללמוד בכיתה עיונית, ולבחור איזה מקצועות להרחיב. אפשר להרחיב שלושה מקצועות: כלכלה, מחשבים ועוד אחד. אז מה את אומרת, במה לבחור?”.

המומה מכמות המידע שנפלה עלי בכזו מהירות, ניסיתי להבין את כל המשתנים במשוואה: “אתה בעצם יכול ללכת לאיזה תיכון שאתה רוצה, וללמוד באיזו מגמה שתחליט?”, שאלתי מבלי להיות מודעת לאבסורד שבשאלה.

“לא בדיוק”, הוא אמר בחוסר סבלנות, “זה מאוד תלוי גם בציונים שלי. הבעיה היא שאני לא יודע במה כדאי לבחור – אני עדיין לא יודע אם כשאהיה גדול אני רוצה להיות רופא, כימאי או בכלל איש עסקים”.

מבלי להבין עד כמה אני לא מעודכנת, שאלתי: “אבל איזה מקצוע אתה הכי אוהב ללמוד?”. הוא הסתכל עליי בתדהמה ולא ענה. ניכר שהוא לא מבין מה הקשר בין הדברים, ומה לעזאזל אני רוצה מחייו.

איך אדע ועודני ילד?

נזכרתי בהתלבטות שלי בגילו. בזמני, בחירת המגמה נעה בין פחות או יותר ארבע האופציות שהיו קיימות בתיכון שבו למדתי. לי היה ברור שאני הולכת ללמוד במגמה הספרותית, כי זה מה שהכי אהבתי ללמוד. ההתלבטות הענקית שלי הייתה במה לבחור כמקצוע משני, וגם שם היא נסובה בעיקר סביב השאלה מה הכי יעניין אותי. היה לי ברור שהמקצוע שהכי יעניין אותי יהיה גם זה שבו אשיג את הציונים הכי טובים. כן, גם בתקופתי הציונים היו חשובים – אבל לא הכי חשובים. היום, לעומת זאת, התמונה שונה לגמרי.

היום, במצב שבו נראה לכאורה כי כל האפשרויות פתוחות בפני התלמידים, הלחץ עליהם רק הולך וגדל. האמירה להורים ולתלמידים מצד משרד החינוך והחברה היא מאוד ברורה: רוצים שהילד שלכם יצליח בחיים? כדאי שתשלחו אותו ללמוד במגמה ייחודית (וכמה שהשם שלה יותר פלצני, כך היא יותר ייחודית), וישיג ציונים גבוהים. ואכן, מי לא ירצה שהילד שלו ילמד במגמת ביו-רפואה, ייהפך בהמשך לרופא וירוויח סכומים גבוהים (מלקוחות פרטיים, כמובן)? מי לא ירצה שהילד שלו ילמד במגמה ביו-טכנולוגית, יהיה מדען ויקבל פרס נובל, או שילמד מדעי המחשב ויהיה צוקרברג קטן?

אבל בפועל, מה שקורה הוא שכל התיכונים מתחרים זה בזה במגמות הייחודיות שלהם, מתוך ניסיון למשוך כמה שיותר תלמידים בעלי ציונים גבוהים. כמו בכל תחרות, גם בזו החלק המרכזי הוא השיווק, ולכן שמות המגמות נשמעים כל כך מבטיחים. השמות האלו כל כך משכנעים, עד שלא תמיד ההורים בודקים מה לומדים במקצועות “ההבטחה הגדולה” האלה. כך יוצא שההורים לא תמיד גם מבינים מה המקצוע הזה אומר בפועל, כלומר כמה שעות הילד שלהם יצטרך לשבת וללמוד, או איזה לחץ מטורף יופעל עליו כדי להוציא ציונים גבוהים.

מובן מאליו שבמשחק הזה המקצועות הריאלים הם אלו שיש להם עדיפות. המסר הוא שמקצועות כמו מחשבים, ניהול ומדעים הם אלו שיובילו את הילדים להצלחה. הנאה מהלימוד, סקרנות ועניין, לעומת זאת, הם מושגים שאינם פופולאריים במרוץ הזה. ולכן אף אחד לא מדבר עם התלמידים על לימוד תחום שהם אוהבים ומעניין אותם להעמיק בו. למעשה כולנו רק מכוונים אותם למרוץ של הישגים וציונים, שרק הולך ומחמיר.

לצאת מהמרוץ

הגיע הזמן שאנחנו, ההורים, נפסיק להיות שותפים למרוץ המטורף הזה, ונבין שילדים מוצלחים הם לא רק אלו שמשיגים ציונים גבוהים והולכים למקצועות ריאליים, אלא אלו שגדלים להיות בני אדם סקרנים, שיודעים שהמושג “רצון ללמוד” אינו מורכב רק ממילים גסות.

“תלמד מה שאת אוהב”, אני אומרת למתבגר. “תלמד מה שמעניין אותך ולא מה שאתה חושב שצריך ללמוד. ברגע שתעשה מה שאתה אוהב, הכל יבוא לך בקלות יותר – גם ההשקעה שתידרש ממך וגם הציונים הטובים. ובסופו של דבר, יהיה לך אפילו רווח נוסף: הנאה מהלימודים”.

הכותבת היא מייסדת ומנכ”לית מגזין “עשר פלוס” להורים למתבגרים ומרצה בנושא בריונות בני הנוער ברשת.

עדן בן זקן הוכיחה: הפרטיות מתה

עבירות מין בין קטינים לבעלי סמכות: מי שומר על הילדים שלנו?