מאת אריאל קרס.
שייך לקטגוריית בלוגים, תרבות ופנאי

אוזני ההמן עם הפרג הפכו למצעד של עוגיות עם מילויים הזויים ואת התחפושות שהיו תופרים לנו מחליפות כעת תחפושות קנויות וחושפניות. האם בכל זאת יש סיכוי ליהנות מפורים?

מחגי תחפושות פרועים כמו פורים ניתן ללמוד הרבה על התרבות והחברה שבהן אנו חיים. דווקא התחפושות חושפות לפעמים את הפנים האמיתיות שלנו.

פורים זכור לי מילדותי כחג נהדר: אוזני המן מלאות בפרג טעים, תחפושות מקוריות (ולא, אני לא מתכוון לאלה שהתעטפו בעיתוני “דבר” ותלו על עצמם שרשראות של שום), חגיגות, תהלוכות, משלוח מנות, מסיבות ושירים עליזים. כשהייתי ילד קטן התחפשתי לרב חובל איזה שלוש שנים ברצף בהשפעת שירו של שלמה ארצי בלהקת חיל הים “כשאהיה גדול”. באמת רציתי להיות רב חובל, וגם היום הרעיון הזה עובר לי בראש כשאני חושב על הסבה מקצועית. גם סקיפר הולך. כחודש לפני החג כבר הורגשה תכונה רבה. קצת לפני כל פורים נהגנו להגיע אל מחסן התחפושות של הקיבוץ, שהיה חדר גדול ומלא בבגדים צבעוניים שונים ומשונים, מסכות, פיצ’יפקעס, אביזרי במה, כובעים ונעליים – עולם של קסם ודמיון. אחרי חיטוט של שעתיים יצאנו משם כשידינו עמוסות בכל טוב, והתחלנו להרכיב ולהכין את התחפושות שהיו שילוב של מה שמצאנו במחסן ודברים שהכינונו בבית בשיטות שלמדנו מבתיה עוזיאל ועוד קצת יצירתיות ומעוף.

ניצחון כוחות השוק

עם הזמן, החג השתנה. למשל, אוזני ההמן. פעם אלה היו “הומנטאשן” משולשות, קטנות וממולאות בפרג, שטעמן טעם גן עדן. מעט בצק, הרבה מילוי. עכשיו אלו עוגיות ענק חסרות צורה בעלות טעם תעשייתי וממולאות בהשד יודע מה – מה שבטוח, זה לא פרג. מעט מילוי, המון בצק יבש. תאמרו שזה רק טבעי, כי לייצר אוזני המן משובחות עם מילוי אותנטי וטעם נפלא בייצור המוני עולה הרבה כסף ולוקח הרבה זמן, אז נתפשר על ג’אנק-פוד בצורת אוזני המן ומשלוח מנות קיטשי ומסחרי מהסופר הקרוב.

אך גם התחפושות השתנו. מרבי חובלים, אחשוורושים, אסתרים, הודים, פרפרים, משחות שיניים (!) וקאובויים, או אפילו פאנקיסטים עם שיער עומד ונוצץ או שדים עם קלשון, הילדים המעודכנים החלו ברבות השנים להתחפש לגיבורי השעה. השנה, למשל, שולטות וונדר וומן ונועה קירל אצל הבנות (גם דורה ואלזה באות בחשבון – וכמובן חד קרן), וכנראה שסמי הכבאי, ספיידרמן וסטטיק ובן אל יככבו אצל הבנים. מובן שגם פורים הפך, יחד עם כמעט כמו כל שאר החגים, לחגיגת קניות גנרית שמושפעת מהתקשורת ומתרבות הסלבס ומפומפמת ללא הפסקה בכל אמצעי המדיה. יש כאלה שמזמינים את התחפושות מחו”ל כבר בהלוואין, הוא חג התחפושות של ארצות הניכר.

מקאובוי לסטט-בוי

זה נכון – מחסני התחפושות בחלק מהקיבוצים כבר נסגרו מזמן. אבל מדוע אנחנו חושבים באוטומט ישר על קניות כאשר מדובר בתחפושות? תחפושות קנויות, כאלה שאתם רואים בכל הפרסומות בעיתונים, אינן יפות במיוחד וגם לא מקוריות. הן מיוצרות באלפיהן לפי שטנץ, והן בדיוק ההיפך מהרוח הפורימית הפרועה שאותה יש עדיין מי שמחפש. זה מגביל ומעקר את הדמיון, ואפילו מנתב ומסליל את החלומות של הילדים שלנו מתהילת הרב חובל או המלאך גבריאל לבל, רפונזל, נועה קירל וסטטיק ובן אל, או סתם גיבורי על משעממים.

מובן שאני לא תמים. אין לי יומרה להתחרות בכוחות השוק, ולנו, ההורים, אין טעם להשלות את עצמנו שהכל יהיה נפלא אם אנחנו מאכילים את ילדינו בג’אנק תרבותי. גם לא אספר לכם שמימי לא קניתי תחפושות לילדים שלי – כן, אני זוכר את יוגי הו ולוחמי הבייבלייד. גם אנחנו חלק מהמסחרה הכללית. לזכותנו ייאמר שעיקמנו את האף וסיפרנו לילדים איזה בזבוז כסף זה לקנות תחפושות מוכנות, כשאפשר להכין אותן בבית עם קצת מאמץ ועבודה קלה. אך יחד עם המעבר ההדרגתי להורות איטית וההפחתה בחשיפה לתקשורת זבל, אוכל זבל ותרבות זבל הופחתו גם הקניות המיותרות. לאחר זמן התחלנו להכין באופן קבוע תחפושות ביתיות, ובסופו של דבר הילדים עצמם הכינו את התחפושות שהיו מקוריות, מצחיקות ופורימיות ביותר – וקנו, אם בכלל, רק כמה אביזרים משלימים קטנים.

נסיכות דיסני

השנים האחרונות הופכות לזירה של התעמתויות בלתי פוסקות כמעט בכל נושא, אולי בהשפעת הרשתות החברתיות (וכמובן התקשורת, שמבחינתה ריבים ועימותים הם לחם חוק). גם פורים הופך כעת מחג תמים ומשעשע שכולו שמחה לילדים לוויכוח מריר על העצמת נשים ולשיח של זהויות. חיפוש קצר בגוגל מעלה טענות בנוסח “למה שבנות תמיד יתחפשו לנסיכות דיסני? למה שלא יתחפשו לגיבורי על, למוסכניקיות או שרברביות?” וכמובן מהצד השני – “למה שבנים לא יתחפשו לנסיכות דיסני, לרקדניות בלט או לוונדר וומן?” אני לא מקנא בהורים שצריכים להתמודד עם כל זה, אבל שמח להזכיר שאכן – יש בנות שמתחפשות לדמויות גבריות וגם בנים שמתחפשים לדמויות נשיות, אבל בשביל זה צריך קצת ביטחון עצמי. בימים שכל ילד הוא “נסיך” וכל ילדה “נסיכה” קצת קשה לחפש אצלם חריגות פורימיות מהג’נדר.

חג ההחפצה

שאלות מגדריות בצד, הורים לבנות צריכים להתמודד גם עם ההיפר-סקסואליזציה של ילדות ונערות – כלומר לא רק שהן מתחפשות למה שמצופה מהן, אלא שמצופה מהן גם להחצין מיניות. ראו מקרה נועה קירל. העימותים הבלתי פוסקים שהילדים נחשפים אליהם כל הזמן חודרים לתוך חיי המשפחה. כתוצאה מכך, הורים רבים יוצאים מתוך הנחה שטובת הילד מכתיבה כי יש לתת לילדים להחליט הכל בעצמם – כולל אוכל, חוגים, לבוש, התנהגות בבית ובבית הספר, בילויים, ימי גדילה וכמובן תחפושות פרובוקטיביות. אם זה אכן כך, תנו לילדים לנהל את העניינים ואנחנו נשב בצד ונאכל את אוזני המן שלנו בשקט עם כוס הפוך חזק בצד, כי נראה שתפקידנו כהורים מתייתר. אבל אם להיות מעט רציניים יותר, בהורות האיטית אנו אומרים בדיוק את ההיפך: ילדים לא יכולים ולא אמורים להחליט על החיים שלהם. זו הסיבה שהם ילדים ואנו הורים מבוגרים.

אתה לא תחליט עליי

אבל כדי שאתם תוכלו להחליט בשביל הילדים שלכם (שזה למעשה הסדר הנכון של הפעולות), או אפילו לכוון אותם לכיוון שנראה לכם נכון וחיובי, זה צריך להתחיל כבר מגיל אפס. הם צריכים לגדול באווירה ובתחושה שאתם, ההורים, יודעים מה טוב בשבילם. אל דאגה, המרד יגיע בגיל ההתבגרות גם אם לא תתנו להם להחליט על הכל בגיל 5. בחג פורים זה שמעתי שהחל קמפיין חדש, שיוצא נגד התחפושות הסקסיות של הילדות-נערות שלנו. תחת הסלוגן “גם בפורים משאירים אותן ילדות”, וההשטאג: איזו_מין_תחפושת#, קורא הקמפיין להורים להחרים את התחפושות הסקסיות שממלאות את החנויות לקראת פורים, וגורמות לבנות צעירות להיראות כאילו יצאו הרגע מירחון פורנו זול. המטרה יפה וחיובית אבל יש לי ספק רב באפקטיביות של הקמפיין, בעיקר מכיוון שהורים אינם יכולים להפוך את עורם ולאחר שנים של מחסור בסמכות הורית ומתן זכות ההחלטה והשיפוט לילדות, למנוע את זה מהן לפתע. כך שאם הן ירצו להתחפש בתחפושת זנותית, לא תהיה לכם ממש מילה בעניין. איך אמרה/שרה נועה קירל? “אני לא בובה על חוט, אני זאתי שקובעת”, או “קובעת את הטון אף פעם בלי לדפוק חשבון” (מתוך השיר “מדברים”). בהצלחה עם זה וחג שמח.

הכותב הוא מחבר הספר “הורות איטית”, אבא לשלושה ילדים, עיתונאי ומוזיקאי 

 

כמה כלים פשוטים כדי לחנך את הבנים שלנו להאמין בשוויון בין המינים

איך “הורות איטית” תורמת לדימוי גוף חיובי?

למה כדאי לקרוא את הספר “הורות איטית”?