מאת אריאל קרס.
שייך לקטגוריית אקטואליה

למרות הטלוויזיה הפורנוגרפית, למרות הלהיטים המיזוגנים ולמרות הכוכבים השוביניסטים, אריאל קרס מאמין שעם כמה כלים פשוטים נוכל לחנך את הבנים שלנו להאמין בשוויון בין המינים

בזמן האחרון אנו חשופים למתקפה על המין הגברי. קמפיינים אגרסיביים מנסים לשכנע אותנו שכולנו, הגברים, אנסים ומטרידנים מינית – ואם לא בפועל כי אז בפוטנציה. מובן שאינני מתכחש לשוביניזם הטבוע בכל גבר (גם בי) ולסטטיסטיקות המדאיגות של הטרדות מיניות, ואינני עיוור להתנהגות בהמית של גברים מסוימים, אך מכאן ועד האשמת המין הגברי כולו בנטיות אלימות שכאלה הדרך ארוכה מאוד.

אני אינני חלק מזה. מעולם לא הייתי. אמנם גדלתי בחברה שוביניסטית קיבוצית, שבה הגברים עבדו בעבודות השדה, המוסך והפלחה הגבריות ואילו הנשים נותרו במטבח, במתפרה ובבתי הילדים – אבל מעולם לא קיבלתי את החלוקה הזו כתורה מסיני. אני גבר שמכבד נשים ולא מתייחס אליהן בצורה מגעילה ובהמית..

זאת ועוד: בהנחה שכל מבוגר הוא עבריין מין, מטרידן, אנס או סטוקר טמון מסר הרסני שמעודד חוסר אמון, חשדנות והסתגרות, או בקיצור פחד מפני העולם ש”בחוץ”, העולם שהמתבגרים שלנו אמורים להצטרף אליו תוך שנים ספורות. אז לא רק שמעולם לא הטרדתי מינית ולא כפיתי את עצמי על אף אחת, אני מאמין שרוב הגברים הם כמוני. ואני מאמין שחינוך טוב יגרום גם לבנים שלי להיות כמוני.

אבל איך עושים את זה?

אני אב לשלושה בנים. בהורות האיטית שאני מטפח באיטיות כבר זמן רב, מאמינים בדוגמה אישית. דבר ראשון, הילדים צריכים לראות שאבא שלהם מתייחס יפה לאמא שלהם. אלמנטרי, ווטסון יקירי. לא מדובר רק בעבודות הבית, טיפול בילדים, הסעות, ניקיונות והכנת אוכל, אלא בעיקר בתחושה של כבוד הדדי בין ההורים, קבלה והכלה. זה לא שאין ריבים, ויכוחים ועימותים. יש הרבה. אבל גם ויכוחים וריבים יכולים להוות דוגמה לילדים כיצד מיישבים בעיות בין בני זוג למרות חיכוכים וכעסים. חוץ מזה – מראים אהבה זה לזה עם צחוקים, חיבוקים ומחמאות. אני ממליץ בהחלט על זוגיות יציבה כדי להעביר לילדים בנים מסר שנשים שוות לגברים, ולספק להם דמות גברית שאפשר לחקות אותה ולראות בה מודל (בלי להתעלם מהחסרונות שיש לכל אב, כולל אותי).

לילדים בנים שאין להם אבא (ולא חשוב מאיזו סיבה) יהיה אולי קשה יותר למצוא דמות גברית שהם יוכלו להזדהות איתה. אני עצמי משתדל למלא את הפונקציה הזו כאשר אני מלמד ילדים כאלה לנגן. מובן שהזמן שאני מבלה איתם בשיעורים הוא קצר מאוד ואינו מספק, אבל אני מקבל רושם שזה בהחלט עוזר. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה:

זמן איכות: הבלוף הגדול של המאה

כדי שבן יוכל ללמוד מאביו דברים חשובים כמו יחס נאות לנערות ולנשים, הוא צריך לבלות זמן רב עם אביו. לא כמה דקות או שעה ביום. אני מדבר על זמן ארוך, ובעיקר נינוח. זמן כזה שלא צריך להספיק בו כלום. לא חופשה או בילוי מלא אטרקציות בחו”ל, בפסטיגל או בפארק המים, לא עשר-עשרים דקות מרוכזות אחרי שאבא חוזר עייף מהעבודה בערב. אני מדבר על זמן פאסיבי שבו לא עושים שום דבר ספציפי או מתוכנן. מין שגרה מרעננת שכזו. אם אתם אבות שלא נמצאים כמעט עם הילדים והאישה שלכם, עובדים קשה ועסוקים כל הזמן, כנראה שתתקשו להוות מודל גברי חיובי לילדיכם בכל תחום שהוא (אלא אם כן המודל של גבר עסוק שאין לו זמן למשפחתו הוא חיובי בעיניכם). עצה למשקיענים: בלו בכל פעם עם ילד או נער אחד בנפרד מאחיו, זה עושה פלאים.

שפה קובעת מציאות: דבר חלש

אני לעולם לא משפיל נשים בדיבור, לא מדבר עליהן באופן שוביניסטי או מתייחס אליהן כאל נחותות ממני בכל תחום שהוא. זו נקודה חשובה מאוד, כי מילים וצורות התבטאות יוצרות הלך מחשבה. אני חושב שגבר שרוצה לחנך את בניו לכבד נשים צריך להיזהר בלשונו. זה אומר שאני לא מספר בבית בדיחות שוביניסטיות (בדרך כלל הן גם לא מצחיקות אותי). אינני מדבר על נשים בעליונות (על פוליטיקאיות, ספורטאיות, נשות טלוויזיה, דוגמניות וכו’). אני לא מעביר דאחקות על כישורי הנהיגה של נשים (אשתי ממילא נוהגת הרבה יותר טוב ממני), על החותנת, על קניות או על צורה חיצונית ושאר ירקות. אם אני מעביר ביקורת על אישה או נשים, אני משתדל שהיא תהיה עניינית.

אני נגן רוק: האם אני שוביניסט?

אני מנגן רוק כבר כמעט 40 שנה – מאז הייתי נער מתבגר. בחרתי להיות גיטריסט רוק כי אני אוהב מוזיקה מהירה ורועשת, אבל גם בגלל ששמעתי שזה מושך בנות. רוק זה בדרך כלל עניין גברי ושוביניסטי, אבל האם נגינת רוק בלהקה הופכת אותי לשוביניסט? כאשר אני שומע עם בניי רוק, אני משתדל להסביר להם שהטקסטים (וכמובן הקליפים שחלקם פרובוקטיביים) פעמים רבות שוביניסטיים ומחפיצים וזה בדרך כלל הצד שאני לא ממש אוהב בסגנון המוזיקלי הזה. לגבי הקליפים אינני יכול לומר דבר כזה – אבל כיום הקליפים הבוטים והמיזוגיניים/ סמי פורנוגרפיים נמצאים דווקא בגזרת הפופ וההיפ הופ, שם מיזוגיניה היא כנראה חלק מהסטייל.

גם טקסטים של שירים ישראליים פופולריים מנסים להיות פרובוקטיביים, או שכותביהם פשוט שוביניסטים חסרי מודעות. זה מתבטא לרוב בהיפ הופ ובמוזיקה ים תיכונית בעברית, וניכר למשל בראיון שהעניקו הזמרים המובילים עומר אדם ומשה פרץ לעיתון ישראל היום בשנת 2015. “אישה צריכה להבין את המקום הטבעי שלה”, גרסו השניים, וגם “אחת הבעיות בדור של היום היא שנשים וגברים מתחילים להתבלבל במקומות”, “לא שאני שוביניסט, אבל זו בעיה כשהאישה מנסה לפרוץ את הגבולות הטבעיים שלה” וכמובן “רוב הזמן אין לי מושג מה ירדן עושה עם הילדה”, אמר פרץ והתגאה שהוא בקושי מטפל בבתו ומשאיר את רוב העבודה לאשתו. אדם ופרץ הם שני זמרים פופולריים במיוחד שנערים רבים מאזינים להם ונחשפים לשוביניזם שלהם. הטקסטים הסתמיים והמחפיצים של שירי השניים אינם מקריים ככל הנראה – ומובן שהם רק דוגמה אחת מרבות.

סקס: חלק מהחיים

אני לא משלה את עצמי – כולם צורכים פורנו. אבל יש לי הרגשה שבני נוער רבים (אולי לא כולם) יודעים את ההבדל בין פורנו לחיים האמיתיים, בדיוק כפי שהם יודעים את ההבדל בין סרטי גיבורי העל החביבים עליהם לבין החיים האמיתיים. הבעיה נעוצה דווקא באתרים הלגיטימיים (המיועדים לכל המשפחה) שמעודדים פורנו והתייחסות משפילה ומחפיצה לנשים כעניין של יום ביומו. אתרי הספורט (שרוב הגולשים בהם בנים ככל הנראה) גרועים במיוחד.

כשנערים נחשפים לסקס על שלל הטיותיו כל הזמן בכל מקום, קשה להתמודד עם ההצפה הזו. אני משתדל להציב בפני הבנים שלי מודל של אדם שמכבד נשים גם בתחום הזה ולגרום להם להבין שאין מה לעשות עניין גדול מסקס – זה לא סוד גדול או משהו מסתורי שלא מדברים עליו, אלא חלק מהחיים. כולם רוצים את זה וכולם עושים את זה. בו זמנית אני בהחלט מעביר ביקורת קטלנית על יחס מבזה לנשים או על עיסוק צהוב ומיותר בסקס במהדורות החדשות, בעיתונים או ברשתות החברתיות. העצה שלי לבניי (נניח, כשהם יוצאים לבילוי) היא “תתנסה, אבל אל תעשה שטויות” – כלומר קח אחריות על מעשיך.

תרגיע: לדלל התנהגות אגרסיבית

האב צריך להראות לילדיו התנהגות לא אגרסיבית בבית ומחוצה לו. לשלוט בכעסים (תמיד יש על מה לכעוס) אבל לא לפחד להיות תקיף והחלטי כשצריך. כדי לרסן את האגרסיביות הטבעית שלך כגבר עליך להחליט היכן אתה מוציא אותה (כי היא קיימת אצל כל אחד). אצלי זה יוצא במוזיקה האגרסיבית שאני מנגן, בהופעות רוק ובספורט. כמו כן על האב להחליט מה ירשה לבניו לעשות בלי להפוך לאגרסיבי (למשל, איך מתייחסים לתשובות חצופות), ואיפה עובר הקו האדום. לשם כך צריך יושר, דוגמה אישית ושיחות. כאשר האב נותן לבניו דוגמה של אדם רגוע שפותר בעיות בהיגיון, בדיבור ולא באלימות או אגרסיביות, גם הבנים מתנהגים כך כלפי העולם – כולל, כמובן, כלפי נערות ונשים.

טלוויזיה ומחשב: לעבור לספרים

אני לא משלה את עצמי שניתן לגמול מישהו מהתמכרות למסכים, אבל כאשר אנחנו מדברים על יחס של מתבגרים לנערות ולנשים, הרי שהטלוויזיה ושאר המסכים מלאים בחומרים מחפיצים, סמי פורנוגרפיים ואנטי-נשיים – גם אם הם מגיעים בעטיפה מזמינה ומושכת. כדוגמה אישית לבניי המתבגרים אני לא צופה כלל בערוצים מסחריים. אני נמנע גם מלראות את רוב סדרות הטלוויזיה החדשות, שנחשבות משום מה ליצירות מופת. הן מציגות נשים בצורה נצלנית ומניפולטיבית כאובייקטים מיניים או כביצ’יות תככניות נתעבות ומלאות בפורנוגרפיה ואלימות. כמו כן, כאשר מופיעים בחדשות חומרים כמו דיווחים על הטרדות מיניות או אונס (שמדווחים באופן צהוב וסנסציוני), אני מגיב על כך בדרכים שונות, או מעביר ביקורת שבניי בהחלט שומעים אותה היטב.

אם אתם בכל זאת רוצים לראות טלוויזיה, רצוי שיהיה בבית רק מכשיר אחד – בסלון. כך אפשר לצפות בו בחברותא, על כל המשתמע מכך. כנ”ל עם המחשב: אם יש בבית רק אחד, מתחלקים בו ולכל אחד נשאר פחות זמן מחשב. אני ממליץ לבניי לקרוא ספרים, וגם כאן נותן דוגמה אישית.

חברה: בעיית הנסיכות

אחת הבעיות שאני רואה בקרב בני נוער היום היא היחס אליהם מצד הוריהם כאל “נסיכים”, ויותר מזה – “נסיכות”. התייחסות אל נער מתבגר כאל נסיך מעודדת את הנרקיסיזם שלו ומעיד על הוריו שני דברים: או שהם סבורים שהם מלך ומלכה (ובניהם ובנותיהם הם נסיכים) או – הגיוני יותר – שהם המשרתים של נסיכים אלה. זאת ועוד, התייחסות לנערה מתבגרת כאל נסיכה (כמו אצל דיסני או באגדות) עשויה לגרום לה לחשוב שהעולם כולו ורוד ומתוק ומושלם. מכיוון שכפי שאנחנו רואים העולם בהחלט אינו כזה, אני חושב כי ראוי להימנע מלכנות את ילדך “נסיך” ולהתייחס אליו כאל כזה. יש ללמד את הנערים והנערות להתמודד עם קשיים ולא להירתע מהם, ורצוי בהחלט לעודד נערות להתעסק בספורט אגרסיבי ואפילו ללמוד הגנה עצמית.

לסיכום: מה הייתי רוצה שהבנים שלי ידעו על נשים?

זה פשוט מאוד: הנשים, מלבד הבדלים מסוימים, הן בדיוק כמונו – הגברים. גם להן יש רצונות, חשקים, חלומות, התלבטויות ופחדים. הייתי רוצה שבניי ידעו שהנשים שוות לגברים בכל, ובאותה נשימה, שיהיו מודעים לפערים הגדולים הקיימים עדיין בחברה בין גברים לנשים, למאבקים של הנשים לשוויון ולהיסטוריה העומדת מאחורי התהליכים החברתיים שמקדמים עוד ועוד את מעמד האישה. אני מאמין שייתכן שעוד בימי חייהם הבנים שלי יחיו בחברה שבה השוויון בין המגדרים יהיה מלא ואמיתי.

הכותב הוא מחבר הספר “הורות איטית”, אבא לשלושה ילדים, עיתונאי ומוזיקאי 

 

איך “הורות איטית” תורמת לדימוי גוף חיובי?

למה כדאי לקרוא את הספר “הורות איטית”?

כך תוכלו ליהנות באמת מהמשפחה שלכם