מאת אריאל קרס.
שייך לקטגוריית בלוגים, תרבות ופנאי

מסתבר שאפשר לבלות בחנוכה גם בלי ללכת לפסטיבל. וזה אפילו יכול להיות הדבר הכי טוב שיקרה לילדים שלכם

סימני המגיפה מופיעים עוד בקיץ, אבל העסק האמיתי מתחיל ממש איך שנגמר סוכות. מתקפה צרכנית היסטרית על כל החושים, שהפכה ברבות הימים את חנוכה – חג חורף צנוע עם סופגניות, נרות וסביבונים – למפלצת צריכה חסרת מעצורים שממש מתעקשת לסחוט לכם מהכיס כל מה שאפשר – בעזרת הילדים, כמובן. הכל בשביל הילדים.

נתחיל עם הסופגניות, שפעם היו מאכל חגיגי של חנוכה. היום הן מופיעות במדפים של הסופר מיד כשנגמר חג הסוכות, יחד עם ההנחות האדירות שהסופר מנפק למופעי החנוכה. כאן נכנסת ההורות האיטית לתמונה: זהו מבחן נהדר לנו, המבוגרים, באמירת “לא” בשיטת ההורות האיטית. אל תאכלו את התפיחות מפוצצות הקלוריות עד החג האמיתי. לאחר שתצליחו להימנע מסופגניות שלא במועדן, תוכלו בהמשך גם לומר “לא” למבצעי הקניות הסתוויים הציניים וכמובן “לא” לילדים, שינסו אולי להשפיע עליכם לקנות להם כל מיני דברים מיותרים ולקחת אותם לכל מיני מופעי בידור חנוכתיים מיותרים לא פחות.

חנוכה בסכנה

אני אוהב לא להשתתף בדברים. למשל, בחגיגת הצרכנות הסתווית הידועה בכינויה הרלוונטי כל כך למחוזותינו: “חג הרווקים הסיני”. כמו הרבה רעיונות יפים אחרים, מקורו של החג ביוזמה של צעירים סינים שביקשו לחגוג את רווקותם, מתוך אמונה שחגיגה כהלכתה תוביל לזיווג בתוך שנה אחת. אך לפני שנים ספורות החליטו אתרי מסחר מקוונים להציע הנחות מפליגות באותו יום, ובאחת הפכו אותו לבולמוס רכישות חולני. מה השלב הבא? יום הרווקות האינדונזי? יום הגרושים האלבני? יום הפרודים הנורבגי? העיקר שתוציאו כבר את הארנק מהכיס העמוק שלכם. אחרי הכול, חג זה חג ומסורת זאת מסורת, ו”חג הרווקים הסיני”, כמו גם “ולנטיינס דיי”, “בלאק פריידיי”, “אורנג’ ת’רסדיי” ו”בלו סאטרדיי” מוכיחים שהציבור הישראלי פתוח וגמיש להרחיב את הפולקלור המקומי, כל עוד מדובר בעילה מוצדקת לשליפת כרטיסי האשראי ומילוי הבית בג’אנק.

ההורות האיטית מביטה על חגיגות הקניות האלו בעצב – אנחנו תוהים איזה מסר זה מעביר לילדינו וכיצד ניתן לשלוף אותם מסחרחורת הצרכנות ההיסטרית. וזו לא הבעיה היחידה. גיורם של חגי הקניות הסתוויים העולמיים מטילה צל ענק גם על חנוכה שלנו – חג מקומי, מסורתי ואהוב על בני כל הגילים, שהפך בעצמו להוצאה כספית משמעותית שאינה מוכרת במס.

הקרב על הארנק

קצת כמו סופת גשמים או רוח סתווית ובדיוק כמו חברת החשמל, חג החנוכה תופס אותנו תמיד בלתי ערוכים לבליץ השיווקי שמתלווה אליו. כבר מתחילת שנת הלימודים, ההורה האיטי מוטרד בגלל ההפצצה התקשורתית הבלתי פוסקת של שלל האירועים, הפסטיבלים, ההצגות, מחזות הזמר והמופעים האחרים שייערכו בחג האורים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מכוונים לילדים, וכולם, גם כן ללא יוצא מן הכלל, מוגשים על ידי מיטב הזמרים/ שחקנים/ דוגמנים/ פליטי ריאליטי וסדרות נוער, או כל אדם אחר שנראה מוכר מאיפשהו ומסוגל להניע את שפתיו בתיאום מושלם עם הפלייבק המושמע באולם. כולם מופיעים על גבי מודעות בעיתונים ושלטי פרסומות עצומים בעודם מחופשים בבגדים לא ברורים (אולי שאריות ממופעי פורים דאשתקד), כשעל פניהם מרוחים חיוכים מוגזמים, כמעט כמו הסכומים שהם עומדים לגרוף במהלך שמונת הימים של חג המכבים. הקשר בין האנשים האלה לחג, לשירה או למכבים, מזכיר מאוד את הקשר שבין מבצעי הנחות מקומיים לחג הרווקים הסיני – מדובר בלא יותר מאמצעים שנועדו לעודד אותנו להוציא כספים ללא הכרה.

מידי שנה נראה שהתופעה הולכת ומקצינה, ורף הגירוי של הקטנים עולה בהתמדה. מה שבילדותנו כלל בעיקר את ה”פסטיבל לשירי ילדים”, עם הבובה פסטי וטובי היוצרים והזמרים של אז, הפך ברבות הימים לתואם כריסמס ממוסחר עד זרא, ורוח החג פינתה את מקומה לטובת חגיגת הוצאות, קניות וצריכה אובססיבית, המוקדשת כמובן לילדינו הנמצאים בחופשה. שירי חג, נרות, סביבונים, פך שמן, לביבות, סופגניות? תשכחו מהכול. במקום זה אנחנו מופצצים במופעים צעקניים, נפוחים והמוניים. הנס הגדול היחיד שנותר לחג להציע מתבטא בעובדה שכל אותם שחקנים ומציגים מצליחים להופיע 12 פעמים ביום במשך 8 ימים ברציפות (או אפילו יותר) ורק חלק מהם נדרשים אחר כך להשגחה רפואית רצינית.

ועוד לא התחלתי עם המחירים שתפחו. הנה כמה דוגמאות שאספתי בשיטוט קצרצר ברשת: “סטורי של פסטיגל” – 169 שקלים; “מותק הטרול הקסום” – 139 שקלים; “מסביב לעולם ב-80 יום” – החל ב-105 שקלים; “שלושת המוסקטרים” – 124 שקלים, “עליסה בארץ הפלאות על הקרח” – 115-205 שקלים, וכן הלאה (אגב, בכל המחזות והפסטיבלים אין שום דבר שקשור לחנוכה). אנחנו יודעים שמחירי הכרטיסים אינם כוללים נסיעה, חניה, חטיפים, אוכל, מזכרות, טיפולים פסיכולוגיים עתידיים ושאר בזבוזים. התחרות על כיסכם כל כך עזה, עד שגם בסופר שלי, כאמור, כבר מציעים לי כרטיסים מוזלים.

להציל את חג האורים

קשה להתעלם מהמתקפה הכלל חושית של מופעי החנוכה, בדיוק כמו שקשה להתעלם מסופגנייה ריחנית שיצאה מטיגון עמוק והונחה על דלפק בדיוק בגובה אפך. מאמצי השיווק האינסופיים פוגעים בילדינו – הם רואים, סופגים ולוחצים. הורים רבים, לעתים שועלי פסטיבלים ותיקים, נופלים מידי שנה בפח ונכנעים להפצרות הילדים. חלקם מאחר ואינם רוצים לאכזב את הילדים, וחלקם פשוט מכיוון שאין ביכולתם לחשוב על דרך טובה יותר להעביר את ימי החופש הארוכים של החג. הם מנסים למצוא את הדיל הטוב ביותר (דרך העבודה, “חבר”, הבנק, כרטיס האשראי, הדודה שעובדת בהיכל), ובסוף משלמים את אותם מאות, או אפילו אלפי השקלים, עומדים באותם פקקים ותורים, נדחפים לאותם מעברים צרים, אוכלים את אותו ג’אנק פוד, סובלים מאותו סאונד מוגזם ונשבעים את אותה שבועה כמידי שנה – לעולם לא עוד.

כאן, רגע לפני שאתם גולשים מטה אל מחילת החג ממנה אין דרך חזרה כמו הארנב של עליסה,  נכנסת ההורות האיטית לפעולה. אצלנו אין פסטיגל. לא היה ולא יהיה. מעולם לא הלכנו לאחד ממופעי חנוכה, והנה הפתעה: למרות שילדי נחשפו לתכנים, הם משום מה לא נשבו בקסם המפוקפק ומעולם לא ביקשו ממני לקחת אותם לאחד ממופעי החנוכה. לא יודע, כנראה עשיתי משהו נכון בחינוך שלהם. בעצם אני כן יודע. להורות האיטית יש השפעה ארוכת טווח. אם מתחילים בה בגיל צעיר היא “מונעת מחלות” בטווח הארוך, בדיוק כפי שג’ינג’ר טרי מונע הצטננויות ושפעת בחורף.

ראשית, אני ממליץ על הימנעות מצפייה בערוצים המסחריים (בעיקר בתוכניות הזמרה הרבות) וחשיפה מבוקרת של הילדים הקטנים לתקשורת בכלל – וזה כולל חסך חמור בסמארטפונים עד גיל 12 לפחות. שנית, יש להימנע מפעולות עדריות עד כמה שניתן. הילדים מבינים מכך שלא כל מה ש”כולם עושים” הוא בהכרח טוב או רצוי. שלישית, יש להציע להם אלטרנטיבות אטרקטיביות מספיק עד שלא יעלו בכלל את הפסטיגל בדעתם כאופציה. בנוסף, כדאי לטפח את טעמם המוזיקלי מראש בכיוון שלא יכלול בומבסטיות מזויפת ופסטיגלית. למרבה ההפתעה, זה עובד ואין שום צורך להילחם עם הילדים ולריב איתם בסוגיית “פסטיגל – כן או לא”.

נס פך השמן

אנשים שואלים אותי מה היה קורה לו ילדי היו רואים קלטת, מתעלפים ודורשים לראות את הדבר האמיתי. למרות שדבר כזה נראה לי דמיוני בהחלט ולא קרה מעולם, אני מניח שאם אכן הייתי נתקל בבעיה כזו הייתי ממסמס את הסיפור (דחיינות זאת אמנות) ומנמיך את הלהבות עד כיבוין המוחלט. אבל זו כמובן ספקולציה.

ההמלצה שלי ברוח ההורות האיטית – השנה עשו לכם שנת שבתון. אל תיקחו את הילדים שלכם למופעי ענק חלולים ומופקעי מחירים בחג האורים. תאמינו לי – הילדים ישרדו, ולכם יקרה נס פך השמן. תיהנו במפתיע מתחושה מרעננת: ראשית, תשתחררו מהתנהגות העדר. כולם הולכים, אז גם אתם? לא בבית ספרנו, לא השנה. בהמשך תגלו שנמנעתם מהוצאות עתק ואולי הכי חשוב, מנעתם מעצמכם ומנפשם הרכה של הילדים שעות ארוכות של רעש, הפעלות, שמחה מלאכותית וראווה ריקנית.

חפשו פעילות אחרת, בבית או  בטבע. מניסיון, יש הרבה, בכל רחבי הארץ. אישית אני ממליץ על ישיבה בבית עם הילדים, התחממות מול הקמין או הרדיאטור, משחק בסביבונים, הכנת לביבות בצוותא, ביקורים אצל סבא וסבתא, האזנה למוזיקה ולגשם אם ירד, צפייה בעופות נודדים ובסופות רעמים וכמובן – טיולים. בעונה זו של השנה הטבע במיטבו. יש פרחים, פטריות ואם ירד הרבה גשם גם זרימות בנחלים ושלוליות חורף מלאות. מובן שיש גם הרבה פעילויות מאורגנות (בתשלום) בטבע. תהיו חזקים, ותרו על המופעים ובלו השנה בחנוכה שמונה ימים של איטיות מהנה.

תנו לילד לעבוד: בעד או נגד עבודה בחופשה?

אריאל קרס במדריך מיוחד לאוהבי הטבע

איך “הורות איטית” תורמת לדימוי גוף חיובי?