fbpx

היו לילות, אני אותם זוכר

היו לילות, אני אותם זוכר

בספרו החדש שמוליק טסלר סוגר חשבונות עם האנשים שליוו את ילדותו בקיבוץ של שנות ה-60

בספרו החדש כותב שמוליק טסלר על חוויותיו של נער בקיבוץ. הוא אמנם מעניק לקיבוץ שם בדיוני, “ניר קווים”, אך בבירור ניתן להסיק כי הספר מתאר למעשה את חוויותיו האישיות כמתבגר שגדל בקבוצת יבנה. בפתיחת הספר טסלר מהרהר איזה קהל יעד יתאים לקריאת ספרו, ומודה שאולי הוא מתאים לבני נוער, אך מקריאה של הטקסט נראה שזה מיועד גם למבוגרים ואולי בעיקר למי שמתעניין באורח החיים בקיבוץ בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה ולאנשי מקצוע בתחומי מדעי ההתנהגות.

הגיבור מודע להיותו נער תוסס. אופיו המרדני מאפשר לו לדבר בכנות על מצבו, כמתבגר שסובל, לדבריו, מבעיות של קשב וריכוז בשנים שבהן למערכת לא היו כלים או ידע להתמודד עם כך. לעיתים הוא עז מצח ונוקט בפעולות אמיצות ולא נורמטיביות כדי להשיג מטרה שהציב לעצמו, והוא מאותגר על ידי הסביבה מהגירויים שסביבו. הוא גם  סמוך ובטוח שמעשיו נכונים, גם אם הם נוגדים את תרבות המקום ואת אורח החיים הדתי שהקיבוץ מקפיד עליו. כך, למשל, הוא סוגר את השיבר בשבת במקום אביו, אך אינו עושה כדבריו כדי להפחית את חילול השבת. בסיטואציית גבורה אחרת, הוא עוזר להציל את חברו מטביעה בים לאחר שגופו נלכד בסלע. ללא השתהות ובתושייה פועל הגיבור לחילוצו של חברו לקבוצה, תוך סיכון שלומו שלו. לא צוין אם קיבל חיזוק מהמדריכים המבוגרים שליוו את הקבוצה, אך המעשה שלו מחזק אצלו את תחושת הביטחון ונראה שאירוע זה תרם לגיבוש אישיותו.

יצר נקמנות מפעפע בגיבור המתבגר והמרדן, המבקש לנצל את יכולתו לספר סיפור ובאמצעותו לגמול לאנשים שהרעו לו בנעוריו, ל’נקום’ באמצעותה הכתיבה. כאן נחוצה כנות מצדו של המספר, שכן עליו לתאר את העובדות כפי שהתרחשו, גם כשאינן מחמיאות לדמותו. נדרש ממנו אומץ בתיאור הנתונים, כמו ציון שמות אמתיים של הדמויות המתוארות, בהן דמותה של דוקטור יעקבץ, שעליה הוא מעיר: “היא אכזרית מאוד”. וכדי לתמוך באמירה לא קלה כזו הוא מפרט: “אין שן אחת בפי שלא הרגישה את נחת זרועה”. גם בדמויות אחרות יורה המספר את חיצי כנותו כמתבגר, כמו למשל כלפי המורים ושומר הלילה בקיבוץ, שנחשד בעיני הבנות לסוטה אך בעיני אחרים הוא “איש מדגדג”. גם המטפלת זוכה לתיאורים שאינם מחמיאים לה, ובדומה לה דמויות נוספות מהנוף הקיבוצי.

טרום עידן הריטלין

ספרו של טסלר מעניין מכמה בחינות: הוא כותב בכנות על גיל הסער והפרץ, חושף את המרחב הפנימי –אישי של נער ‘תוסס’, שבמושגים של ימינו מוגדר כ”בעל בעיות של קשב וריכוז” ונתמך בריטלין במסגרת הלימודית. הספר מעניין גם מבחינה חברתית, שכן הוא מאפשר פתח שדרכו אפשר להביט בחיי קיבוץ בתקופת שנות השישים והשבעים.

לספר מבנה מסודר, פרולוג ושני חלקים, ובכל חלק פרקים בעלי כותרות מעוררות סקרנות (כמו “מתח מורט עצבים”, “תחילת המבצע”, “גנב בעל כרחי”) ובסמוך אליה כותרת משנה המציינת יום בשבוע וחלק של היום (ערב, שבת בצהריים). הספר נערך בידי ציפי שחרור, יוצרת ותיקה. נראה לי שעבודת העריכה הייתה מאתגרת וניכרת בה החתירה לגבור על שטף החוויות ועל אופיו הדינמי של הגיבור. הגיבור מבטיח בכותרת הספר “לא מבליג יותר” ואכן, מקיים את אמירתו.

הכותבת היא סופרת ומרצה באוניברסיטת אריאל. מחקריה בספרות עברית הם על עיצוב דמות המתבגר בספרות העברית. לאחרונה יצא הרומן החדש שלה, “מול ההר בחומסר”

נופל וקם – ביקורת על הספר “צלקת” מאת דן הימן

מה הוביל את דן פלג לכתוב ספר בגיל 11

ספר חדש מצהיר כי הוא מפצח את הקוד למינוף הישגי התלמידים

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.