איך התחלנו לקבל עצות מאחרים ואיבדנו את היכולת להקשיב לאינסטינקטים שלנו כהורים?
לפני שבוע נרשמתי להדרכה אינטרנטית בנושא הורי המעסיק אותי, וכבר ביום שאחרי התחלתי לקבל עשרות מיילים מפתים ממגוון מומחים ומדריכים שהבטיחו לי שינויים משמעותיים בחיי ובחיי ילדי. הכותרות שלהם טענו, בין השאר, שבעזרתם אוכל לגדל ילד עם ביטחון עצמי, שאצליח להנהיג בית ללא מריבות ושלעולם לא אצטרך יותר להעניש או להרים את הקול על מנת שילדיי ישמעו לי.
כמובן שההצעות היו מפתות ומיד רציתי להיכנס לכל ההדרכות ולהתחיל ליישם אותן באופן מידי – כי בינינו, מי מאתנו לא רוצה לגדל ילד מוצלח, מוכשר, חברותי ובלי בעיות בלימודים, וכל זאת תוך התנהלות רגועה ושלווה, וללא מאבקים? הרי זה נשמע כמו אחזון אחרית הימים במחיר של הדרכה אינטרנטית חיננית וחייכנית!
אבל רגע לפני שנרשמתי עלתה בי תהיה: מה בעצם קורה פה? מה לאותם אנשים שמייעצים לי ולחיים שלי, או לחיי ילדי? מדוע נדמה לי שאותם יועצים יודעים יותר טוב ממני איך לחנך חינוך איכותי וערכי? או במילים אחרות: תהיתי מה קרה לאינסטינקטים ההוריים שלי ושל כולנו?
נשמתי עמוק כשביקשתי לצאת מרשימת התפוצה. ליוותי את הפעולה בעצב מסוים, כי הנה, אולי פספסתי את הדרך הקצרה להפוך את חיי ילדי ואת חיי למושלמים. ובו זמנית חשבתי על מה קרה לנו כחברה וכיחידים.
כפר ההורים הגלובלי
בואו נלך אחורה בזמן: לפני דור או שניים, אמהות למדו מהאמא ומהסבתא שלהן ומחברות בסביבה איך להתנהג עם ילדיהן ולגדל אותם. ההורים שלנו עשו טעויות, אבל ככה הם גם למדו לסמוך על עצמם ועל האינסטינקטים ההוריים שלהם, מה שבטווח הארוך גרם להם להיות בטוחים יותר בהורות שלהם.
בדור שלנו, לעומת זאת, נדמה שבכל תחום יש יועץ מקצועי. לפני הלידה הולכים לקורס הכנה ללידה, במהלך הלידה נעזרות בדולה, לאחר הלידה יש מדריכת שינה, מדריכת הנקה מדריכה לגיל הרך ועוד רשימה ארוכה של יועצים ויועצות, הנוגעת כמעט לכל תחום בחיי התינוק ומשפחתו.
לעתים נדמה לי שהלכנו רחוק מדי. שהעברנו לידי ההמון (קבוצות הוואטסאפ, הקבוצות בפייסבוק והידענים הרבים, שחלקם, ביננו, עשו קורס או שניים בתחום ההורות, ונעזרים ביחסי שיווק פייסבוקיים בעלי מילים שיווקיות ומפוצצות) את ההחלטות החשובות של חיינו – כלומר כיצד לנהוג בילדינו. בדרך איבדנו את היכולת לדבר ולהדריך אותם מתוך מקום של בטחון עצמי-הורי.
בעידן שבו הורה מוצף באינפורמציה קשה על פגיעות, התעללויות חרמות וקשיים דרך תכנים המגיעים אלנו ישירות לטלפון הנייד; בעידן שבו אנחנו מיודעים דרך אפליקציות בית ספריות, מיילים, ווואטסאפים מהמורים על כל צעד, שעל ואיחור של ילדנו – הפכנו להורים חרדים, מודאגים, שמרגישים שאין להם את הכלים הנכונים להתמודד עם התופעות הללו. תחושות קשות של בלבול וחוסר אונים מציפות אותנו, ולתוך הנישה הזו קל מאוד לאנשי המקצוע להיכנס עם הבטחות, סיסמאות לחיים טובים יותר ופתרונות אינסטנט לבעיות.
אין הורה מושלם
פעמים רבות, כשפורטים את דברי המומחים, מגלים שחלק ניכר מההמלצות שלהם מחזירים אותנו להתנהגויות שגם כך אנחנו נוהגים. כך, מבלי ששמנו לב, אנחנו נוהרים להרצאות ולמומחים, ומקטינים את היכולת שלנו לסמוך על האינסטינקטים של עצמנו בתחום ההורות. מה שיכול להיות קל, מרגיע ומכוון בטווח הקצר, עלול להתגלות כפגיעה בטווח הארוך ביכולות ההוריות שלנו. לעתים זה פוגע גם ביכולת הזוגית שלנו לחשוב מה נכון לנו כמשפחה ומה נכון לילדינו, שכל אחד מהם שונה, ובוודאי מורכב יותר מהנחיות ה”עשה ואל תעשה” שהרשת מלאה בהם.
בואו נשים את זה על השולחן: אנחנו טועים, טעינו ונטעה. וגם ההורים שלנו עשו שגיאות בדרך גידולנו. אבל ביננו, מה זו טעות? האם יש נכון ולא נכון בהורות?
בעיני הורות היא תהליך של חיפוש וגדילה עם ילדנו – כל אחד מהם בנפרד, והתפתחות משותפת כמשפחה. אנחנו עסוקים ברצון להעצים את ילדינו ולגדל ילדים בעלי ביטחון עצמי, אבל האם הורים חרדים שלא סומכים על עצמם באמת יכולים לגדל ילדים כאלה?
אני לא יוצאת נגד יעוץ, טיפול או הדרכה, הרי אני אשת טיפול בעצמי. אבל כמו כל דבר יש צורך במינונים, ויש מחיר לתחושת החרדה וחוסר המסוגלות שפשטה בנו.
יש משפט אפריקאי נהדר שאומר “צריך כפר שלם כדי לגדל ילד”. כמובן שאסור לנו להתנתק מהכפר שלנו. אבל בד בבד לזכור שבסוף, מה שלא נעשה, אמא או אבא יודעים הכי טוב. הילדים שלנו סומכים עלינו, בואו לשם שינוי, נסמוך גם אנחנו על עצמנו.
הכותבת היא סופרת ילדים ונוער, עובדת סוציאלית ובעלת חברת “זהירים ברשת” להרצאות וסדנאות לילדים–הורים – מורים.
