מאת רננה מישורי - צימבליסטה.
שייך לקטגוריית אקטואליה, משפחה

איך זה לגדול עם הורים שהם חד-מיניים? מאמר מיוחד לזכרו של אמיר פרישר גוטמן, מביא את נקודת מבטם של הילדים הגדלים במשפחות החדשות

לפני כמה שבועות, רבים מאיתנו ליוו האחרון את הפרידה הכואבת מאמיר פרישר גוטמן ז”ל, אשר הלך לעולמו תוך מאבק קשה בגלי הים הסוער ביום שבת 22.7.17.

כאדם שעובד עם משפחות ופוגש מבנים רבים ומגוונים של משפחות, הייתי עסוקה מאד וקשובה מאד לכל מה שהתחולל בשבוע שלפני מותו של אמיר ז”ל, בנוגע לזכותם של זוגות חד מיניים, נשים וגברים, לאמץ ילדים. כחלק מאותו המאבק, זכינו לראות ולשמוע את אמיר כמעט מכל אולפני החדשות בערוצים השונים של הטלוויזיה.

אני מוצאת את עצמי חוזרת ומקשיבה שוב ושוב לדבריו של אמיר –  דברים חשובים, נחרצים, נוקבים, המשקפים את המאבק הקשה והעיקש בגלי סערת הדעות הקדומות, הסטיגמות והלך הרוח השמרני, אשר אינו יכול להכיל ולקבל ראיית עולם שונה. זהו הלך רוח המאמין שאם ניצמד ל”רגיל”, ל”מסורתי” או ל”קלאסי”, זו גם תהיה טובת הילד.

אני רוצה לחזור אל שיחה שקיימתי לפני כמה שנים עם נערים ונערות מתבגרים הגדלים במשפחות מאמצות, חלקן חד מיניות, לקראת כתבה שהכנו לעיתון שהוציאה עמותת ‘פסיפס’, המלווה והתומכת במשפחות מאמצות. השאלה ששאלתי אותם הייתה “האם ישנם צרכים מיוחדים או דברים שחשוב בעיניכם שנדגיש ושנלמד הורים למתבגרים מאומצים?”, ואלו חלק מהתשובות שקיבלתי.

א’ בן ה-18, סיים השנה את בחינות הבגרות והרגיש שתקופת המרד הקשה של גיל ההתבגרות כבר מאחוריו במידה רבה: “האימהות שלי עמדו בזה יפה בסך הכל. אני מקווה שכמו שאני נרגעתי, גם הן כבר פחות מודאגות ממני וממה שעבר עלי. אני בטוח שזה לא היה להן קל, אבל ברור לי שבכל פעם כשהן היו יציבות מולי ומול הסערות שעברתי, כשהן לא זזו ממה שהיה חשוב ועקרוני עבורן, אני אמנם מאד כעסתי אבל בתוך תוכי היה לי ברור כמה אני חשוב להן.

“אני זוכר שחיכיתי שיגידו לי מה לא לעשות. במידה מסוימת אפילו שמחתי שהן אמרו לי לחזור בשעה מסוימת הביתה, או לא אפשרו לי לישון לילה על החוף עם החברים. כמה שזה היה מבאס, זה תמיד היה עם איזושהי שמחה קטנה בלב, שהן שומרות עלי”.

ל’ בת ה-16 שאומצה על ידי שני אבות, אבא ופאפי, אומרת כי בבית הספר כמעט ולא דיברו על מאפייני גיל ההתבגרות, על התהליכים הפיזיים והרגשיים, אלא בעיקר על הסכנות וכיצד להימנע מהן. כששאלתי אותה איך היא ידעה מה מתחולל בנפשה של נערה בגיל ההתבגרות, ואיך היא ידעה איך להתמודד עם השינויים הגופניים וההורמונליים, היא ענתה: “אני מדברת עם חברות. כל אחת מספרת על מה שקורה לה, יש לנו הרבה מאד שיחות נשים שעוזרות לכולנו להבין מה עובר עלינו, ובנוסף קיבלתי מאבא ספר בגיל 11 שמסביר מה הולך להיות”.

ומה מניסיונך היית ממליצה להורים למתבגרים?

“לתת לילד עצמאות, לסמוך על הילד, להסתכל מן הצד לפני שאומרים משהו או מעירים, לפני שמגבילים. ההורים יותר חושבים על איך הם היו בגיל ההתבגרות, אבל זה לא אותו דבר היום. פעם עגיל באוזן נחשב נורא, היום אנשים רואים דברים אחרת. צריך לעזור להורים לצאת מן הקיבעון. אני מבינה את הדאגה של ההורים, אך אפשר שהורים יעשו הסכמים עם הילדים. למשל, שהילד ישלח הודעה אם הוא משנה מקום או מאחר, כך הם מכבדים אותו ואת זמן הבילוי שלו, וכך הם ירגישו שהוא מכבד אותם ואת הדאגה שלהם”.

האם יש לדעתך משהו ייחודי בתהליך ההתבגרות או בצרכים של מתבגרים מאומצים?

“זו תקופה שמתחילים לחשוב בה אחרת: מה הייתי יכולה להיות אם הייתי נשארת במשפחה הביולוגית? איזה אדם הייתי גדלה להיות? נראה לי שזו תקופה שלומדים להעריך הרבה יותר את המציאות שאנחנו חיים בה, את המשפחה שלי, גם הקטנה וגם המורחבת”.

יש לך צורך לפגוש מתבגרים מאומצים נוספים?

“החברה חושבת שאנחנו יוצאי דופן, אבל כל מתבגר עובר אחרת את גיל ההתבגרות. עצם האימוץ לא מחבר בינינו. חשוב שהורים לילדים מאומצים ידעו שמאומצים, לדעתי, מעריכים בשלב מוקדם יותר את חייהם ואת המשפחה שלהם, בשונה מילדים אחרים שרק בגיל בוגר עוזבים את הבית ואז מתחילים להתגעגע ולהעריך את מה שהיה שם. גם אם אנחנו לא אומרים כלום, בתוך תוכנו אנחנו תמיד תמיד יודעים להוקיר אותם על מה שהם מעניקים לנו, זה תמיד יהיה משהו שאנחנו נעריך אותו”.

משפחות (כבר לא) חדשות

“אהבה היא אהבה” – כך טען אמיר ז”ל וכך אני רוצה להאמין. המחקרים מראים לנו היום כי הקשרים הרגשיים, היחסים המתקיימים בין בני המשפחה, הערכים המתקיימים והמעצבים את המשפחה ויחסי הגומלין שבה, הם הם המאפשרים התפתחות רגשית ונפשית טובה ותקינה לילדים.

טובת הילדים הגדלים במה שעדין מוגדר כ’משפחות חדשות’ היא העובדה כי אנו, כולנו, נפסיק להתייחס אליהן כחדשות או כאחרות. כולנו צריכים להתחיל ולהביא שימוש אחר בשפה, כדי שגם הילדים שלנו כבר יגדלו עם ראייה חדשה: משפחות עם מבנים שונים מן המבנה המסורתי, הן משפחות הרואות את הילד ואת צרכיו, הן הפיזיים ובוודאי הרגשיים. הורים במשפחות אלה מימשו את הכמיהה החזקה כל כך של להיות הורה, להעניק, לתת, לגדל, ללוות ולחוות אהבה, בצורה שהיא לא פחות חזקה – אם לא הרבה יותר – ממערכת יחסים אחרת. ואת צוואתו של אמיר אני מאחלת לכולנו להצליח לממש: לאהוב, גם את השונה ממני.

הכותבת היא מנחת קבוצות הורים ויועצת משפחתית מוסמכת מטעם מכון אדלר, מכון מעגלים ומשרד החינוך.

לזכרו של אמיר פרישר גוטמן

לאן נעלמה הילדה?

על משפחות קונבנציונליות ומשפחות חדשות

משפחה מרובת הורים