מאת אנה דביר.
שייך לקטגוריית אקטואליה, בצפר

אנה דביר הצליחה למצוא את הדרך שלה לאהוב את בית הספר. לרגל שנת הלימודים החדשה, היא מאחלת לכל שאר התלמידים בישראל גם למצוא אותה, כדי להגיע לבית הספר עם רצון אמיתי ללמוד

החזרה ללימודים זו תקופה מלחיצה. הראש מלא במחשבות – מה אלבש, איך כולם יראו, מה הם עשו בקיץ, מה אספר על עצמי ועוד. אבל הפעם חשבתי שבמקום להתמקד בשאלות ובמחשבות האלה, כדאי שנתמקד בתקוות שלנו לשנה הבאה. הרי תמיד טוב להתחיל את השנה בנימה חיובית.

אני לומדת בבית ספר לאמנויות “מוזות” ביפו כבר שנה. בית הספר הזה הוא מאוד מיוחד, החל מהמראה של בית הספר עצמו ועד למורים המדהימים, וכמובן שגם לתלמידים. בית הספר הזה נועד לתלמידים שנשרו ממסגרות רגילות, שלא הסתדרו ולא יכלו להסתדר, ורצו הזדמנות נוספת להישאר במערכת החינוך שלנו. מערכת החינוך בישראל קשה ולא מתאימה לכל תלמיד. לנשור לא בהכרח אומר שאתה לא רוצה, זה יכול גם להגיד שאתה פשוט לא מסתדר, וזה בסדר גמור. אנחנו לא צריכים להרגיש צורך להתאים את עצמנו לבתי הספר.

אני אישית, מעולם לא ממש הסתדרתי בבתי ספר רגילים. שנאתי את דרך הלמידה, לא הבנתי כלום ורק רציתי לברוח בכל צורה אפשרית, בין אם זה לישון בשיעור או סתם להיות בטלפון, העדפתי לעשות את זה. לא היה לי כל רצון להקשיב למורה בשיעור, מה שיש לה להגיד פשוט לא עניין אותי. זה לא היה כי החומר לא עניין אותי, דווקא כן מעניינים אותי המון דברים שונים, אלא פשוט כי שיטת הלימוד לא התאימה לי, לא עוררה בי רצון ללמוד אלא רק יצרה אצלי אנטגוניזם ורצון ללכת הביתה ולא לחזור.

לקח לי זמן להבין שיש דרך אחרת, שאפשר גם לרצות לקום בבוקר וללכת לבית הספר ולא חייבים ללמוד הכול מהבית לבד אם לא מצליחים להקשיב למורה; אפשר לחפש מסגרת אחרת, אפשר למצוא את עצמך גם במקום אחר. דבר כזה לא הופך אותך לחריג או פחות מוצלח מאחרים, זה פשוט עוזר לך להתמודד, כי אתה לא חייב להישאר איפה שרע לך.

היה לי מאוד קשה לגרום לעצמי להבין שיש דרך אחרת, שזה בסדר לא לעשות 5 יחידות מתמטיקה ושזה בסדר ללמוד מוסיקה ולא מדעים. זה לא הופך אותי לכישלון, אלא פשוט לילדה שהלכה בדרך שלה, אחרי הלב שלה. ועכשיו אני דווקא כן רוצה לקום בבוקר עכשיו. גם אם אני עושה בגרות יותר מינימלית מהבגרות “המפוארת” שיכלה להיות לי, זה בסדר, בגרויות תמיד אפשר להשלים.

להתגעגע לבית הספר

אני חושבת שמתוך הרצון שלי להגיע לבית הספר, אני רואה וחווה דברים שמעולם לא חשבתי שאני אוכל לחוות או לראות. כרגע זה חופש גדול ואני רק מחכה כבר לחזור לבית הספר, אני מתגעגעת לבית ספר. אני חושבת שאתם יכולים להבין כמה האמרה הזאת נדירה בשביל ילד במערכת החינוך בישראל. כרגע בבית הספר אני מקבלת המון הזדמנויות ולומדת המון דברים שאני לא חושבת שהייתי לומדת במקום אחר; גם על עצמי, גם על הסביבה שלי וגם על החומרים הלימודיים מן הסתם. אני באמת לומדת, לא זוכרת ו”מקיאה” במבחן, והסיבה היחידה שזה ככה זה פשוט כי אני רוצה ללמוד. אני רוצה להגיע לבית הספר גם אם מאוד קשה לי ולא ישנתי בלילה, או שאני סתם מרגישה לא טוב. אני עושה מאמץ להגיע ובאמת להיות שם ולא לברוח לשום מקום אחר.

אז מה הקשר של כל הדברים שסיפרתי פה לתקוות? זאת התקווה שלי. התקווה שלי היא שילדים ימצאו את עצמם במערכת החינוך ולא יפחדו לעבור בית ספר. שילדים לא יסבלו וכן ירצו ללמוד. ושילדים שסובלים יעשו משהו בשביל עצמם וידעו שזה בסדר, שהם לא חריגים ולא נחשבים כפחות מוצלחים מכל תלמיד אחר גם אם הם לא מסתדרים.

הכותבת עולה לכיתה י”א, כתבת נוער במגזין RESH

למה התעודה במתכונתה הנוכחית רק מזיקה לתלמיד

מערכת החינוך צריכה להעניק לתלמידים ביטחון

מוציאים את השיעורים מהבית