מאת ד"ר עליזה בלוך.
שייך לקטגוריית בצפר, מאמרים

מערכת החינוך צריכה להעניק לתלמידים מספיק ביטחון כדי לעזור להם להרגיש יציבים, אך בד בבד להניע אותם לטפס אל עבר הלא ידוע, כדי לעודד אותם להגשים את עצמם ולכבוש יעדים

“והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”- ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם? א.ד. גורדון.

ההורים מאוד רוצים לראות את ילדיהם צומחים ועולים, וזו בדיוק המשימה של המערכת החינוך – להציב בפני הילדים סולם, כזה שמצד אחד הוא מוצב על הארץ, כלומר עוזר להם להיות ריאליים, לקחת בחשבון את המציאות, את העובדות, ולהבין את הקשיים ואת החוזקות. מצד שני, ראשו של הסולם צריך להגיע השמימה – להציב יעדים גבוהים, לא להנמיך סטנדרטים, ולגרום להם להאמין שהשמיים הם הגבול.

על מנת שזה יקרה, צריך בראש ובראשונה להניח את הסולם על קרקע שהיא מספיק יציבה, אחרת התלמיד לא יעז לטפס. לעיתים צריך להניח במקום של הסולם אוכל ומים כדי שיהיו כוחות לטיפוס. לעיתים נצטרך לשתול פרחים באזור הסולם, כדי לגרום להם לרצות להתקרב אליו. יהיו מטפסים שיזדקקו לכפפות, כי החיכוך של כף היד עם הסולם כואב ויוצר גירוי לא נעים. לעיתים נצטרך לספק כובע או משקפי שמש, כדי להקל על התנועה במרחב. אך יותר מהכל, נצטרך להיות בקרקעית הסולם, כדי שבמבט למטה תוך כדי הטיפוס, יהיה להם את מי לראות וממי לשאוב בטחון.

במקרים רבים נצטרך גם להשאיר מישהו למעלה, בקצה הסולם, כדי שידע לקלוט את המטפסים ולעודד את אלו שחשים עייפות קצת לפני ההגעה לקו הגמר. וכמובן שתמיד כדאי שתהיה אפשרות לבנות עוד שלבים, עבור אלו שהגיעו לשלב האחרון בסולם ומעוניינים לטפס עוד. בנוסף, העלייה בסולם מחייבת טיפוס בשלבים. לכל שלב יש את החשיבות שלו ואת ביסוס הביטחון של המטפס. דילוג על שלב לעיתים יכול להצליח, אך הוא טומן בחובו סיכון.

הסולו של סול

אני רוצה לספר על סול, אחת התלמידות היותר מאתגרות שהיו לי. בכיתה ח’ היא הצטרפה ללהקת המחול. זה היה קצת מפתיע, משום שהיא הייתה קצת כבדת גוף ובלטה בתוך הקבוצה. אביה של סול ישב בכלא מספר שנים. אימא שלה עבדה קשה לפרנסתה, אך למרות זאת הייתה מעורבת מאוד בתהליך גידולה.

לסול היה קשה מאוד לשבת בכיתה וללמוד. היו לה המון התפרצויות זעם בשיעורים, מה שהקשה על מורים להכיל אותה. כשהייתה יוצאת מהשיעור, לעיתים קרובות הייתה מעורבת באירועי אלימות. מכיוון שהיא הייתה מעורבת לא פעם בתקריות מסוג זה, באופן טבעי חוסר האמון בה מצד הצוות החינוכי הלך וגדל.

בחזרות לקראת מופע חנוכה, סול השתדלה להיות חלק מתוך הקבוצה. הם קיבלו הנחיות ברורות כיצד להתנהג, אבל למרות כל ההנחיות והאזהרות, סול נכנסה לאולם לחזרה הגנרלית בצעקות ובלעיסת מסטיק. רכזת הבית כעסה עליה מאוד והודיעה לה שהיא לא תוכל להופיע, והמורה למחול מאוד נלחצה, משום שהיעדרות של תלמידה מהמופע משבשת לה את כל ההופעה. המחנכת חששה שמניעה מסול להופיע, תייצר התלקחות מצידה ומצד בני משפחתה הזועמים. אירוע קטן מעין זה יכול היה להפוך לדרמה בנסיבות אלו.

תמיד בשיחה אישית עם סול, הייתה לי תחושה שהיא רוצה להיות משהו אחר. שהיא לא אוהבת את הדימוי הזה שנוצר לה. היא אמרה לי שהיא רוצה שידעו שהיא יכולה ליותר, ושיתנו לה צ’אנס להצליח. כשחשבנו במה היא טובה באמת, היא אמרה לי שהיא אוהבת לצייר ולרקוד. ואז הצעתי לה שבכניסה לבניין בו היא לומדת נרים תערוכה של ציורים שלה, וכך בכל פעם שהיא תיכנס לבניין, היא תזכור כמה היא מוכשרת וכמה המקום יפה בזכותה. על הדרך זה גם יעזור למורים ולתלמידים לראות את החלקים היפים שלה. היא מאוד הופתעה מההצעה, אך שמחה מאוד והתרגשה.

כשספרתי את הרעיון לצוות המורים, הייתה הפתעה שמהולה בקצת תסכול. בחוויה של חלקם היה משהו בעייתי בהצעה הזו – התלמידה לא מתפקדת, ובמקום להעניש אותה, אנחנו נותנים לה פרס ומאפשרים לה לבלוט. מה המסר שאנחנו מעבירים ליתר התלמידים? למה זה מגיע לה?

אך למרות זאת, האמנתי שסול חוותה פגיעה רגשית גדולה, והתפקיד שלנו הוא לתקן את הפגיעה הזו ובתוך כך לשקם את התדמית שלה, בראש ובראשונה בעיני עצמה ואחר כך בעיני הסביבה. ההתנהגויות הקשות של סול לא היו התרסה כלפי המורים, אלא סימפטום לחוויה שלה ולמקום שבו היא נמצאת.

מהרגע שסול הבינה שהיא צריכה להעמיד תערוכה, היא נכנסה למרוץ מטורף. היא ישבה שעות ארוכות בחדר האומנות מבלי לצאת, כדי לסיים את הציורים שלה, והיא לא אפשרה לאף אחד להפריע לה. סול לקחה בסוף כל יום את העבודות איתה הביתה כדי לסיים והתמסרה לרעיון.

יומיים לפני המועד שקבענו להשיק את התערוכה, אחד התלמידים לעג לסול באמצע המסדרון בהפסקה, ליד כל התלמידים. סול, שלא יכלה להכיל את העלבון, התפרצה עליו בקללות וניסתה להכות אותו. הוא לא נישאר חייב וזרק עליה את אחד החפצים שהיו לידו. תוך דקות התלקחה שם מהומה.

לא רציתי לוותר על ההזדמנות לייצר לסול תקווה ואפשרות לראות את עצמה במקום של המצליחנים. יחד עם זאת, התעלמות מאירועי היום יכלה לתת תחושה של חסינות לסול או של לגיטימיות להתנהגות זו. בתוך המורכבות הזו קבלתי החלטה – לדחות את ההשקה בשבוע, וכך לתת זמן לעבד את המשבר ואת הנפילה, וגם להבין שיש משמעות להתפרצות.

ביום השקת התערוכה הייתה התרגשות גדולה. המסדרון היה מצוחצח, סול לבשה בגדים חגיגיים במיוחד, אימא שלה הגיעה אף היא לבושה בחגיגיות ועם זר פרחים ענק, ובכלל הייתה תכונה רבה של חג בבית הספר. כל התלמידים ישבו בדממה ובדריכות במסדרון, וכשסול הקריאה את דבריה, שנשאו בעיקר דברי תודה על האמון וההזדמנות, הייתה התרגשות רבה. כשהמחנכת ואימא שלה הסירו את הלוט מעל השלט “התערוכה של סול”, קשה היה לעצור את עוצמת הרגשות.

להפסיק לפחד מהכאב

כמו שאולי הבנתם מהסיפור של סול, המתח הזה בין הצורך להוות מקום בטוח ויציב לבין הצורך לעודד טיפוס ולקחת סיכונים, הוא מנת חלקם של המבוגרים הנמצאים במגע עם המתבגרים – הן ההורים והן המורים בבית הספר. כדי לפתור אותו, עלינו להבין שאין מנוס מנפילות בדרך בשלבי הטיפוס. כדי לאפשר את ההתקדמות, צריך להבין שהנפילה – שלעיתים באה בדמות כישלון במבחן או בדמות של עונש שתלמיד קיבל בבית בספר – היא חלק משלבי הטיפוס. אם לא נראה בה חלק מהתהליך, יתכן ונחמיץ את ההזדמנות של הילד לצמוח ולטפס.

בעידן בו יש צורך לתת סיפוק מידי ולרצות לרצות את המתבגר בכל רגע נתון, מתוך מחשבה שכך נגן עליו כי אולי הוא לא יוכל להתמודד עם המשבר או עם הנפילה, אנו עלולים לייצר חברה חלשה ולא מתאמצת, שלא יודעת להתמודד. צריך לזכור שהנפילה היא חלק מההתקדמות. אז אולי כדאי לשים מזרן כדי להקל את כאב הנפילה, אך לא לחסוך אותה.

לאווירה החינוכית בבית הספר יש משקל גדול בהתפתחות של החברה הישראלית. ההשפעה המרכזית לא בהכרח נובעת מהתכנים הנלמדים, אלא דווקא מהאווירה מסביב, מהמסרים הסמויים שמתקבלים בבית הספר, מהמפגש עם תלמידים מסוגים שונים, מהמפגש עם ביצוע משימות לא נוחות, ואפילו מהמפגש עם כללים ומסגרת. ההתמודדות עם מפגשים אלו והעיבוד של החוויה בעזרת שיח מתמיד של המבוגרים עם המתבגר, הם אלו שיצליחו ליצור עבור כולנו אנשים שנמצאים עמוק באדמה בד בבד עם ראש בשמיים.

הכותבת היא מנהלת רשת התיכונים ברנקו וייס ומחברת הספר “לבנות את הגשר הזה”.

איך להישאר קשובים למתבגרים מבלי לבטל את סמכות המורים

מוציאים את השיעורים מהבית

תלמידה קוראת למערכת החינוך לצאת לעצמאות מכבליה