מאת עשר פלוס.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, חינוך, מאמרים

shutterstock_343178969

להסתכל או לא להסתכל – זאת השאלה. האם לבטוח בילדים שלנו שישתפו אותנו במקרה שמטרידים אותם בוואטסאפ, או שאולי כדאי לרגל אחריהם ולהגביל אותם, ואז להסתכן בשבירת האמון? התשובה, כצפוי, מורכבת

“כדאי לך מאד להיכנס לוואטסאפ של הכדורסל.. הבן שלך חוטף שם על ימין ועל שמאל. אני במקומך הייתי דואגת”.
את ההודעה התמימה הזאת קיבלה דורית, אמא של מתן, נער בן 12 המתגורר במרכז הארץ וחלק ממה שאנו אוהבים לכנות “משפחה נורמטיבית לחלוטין”. ההודעה הגיעה אל דורית מחברתה הטובה ליאת, שלא במקרה גם בנה שותף לאותה הקבוצה. “השעה היתה 23:00 בלילה” מתארת דורית. “מתן כבר נרדם אחרי יום פעילות ארוך, ואנחנו ישבנו וניסינו לשחזר בראש אם הוא היה נראה מוטרד ממשהו לפני שנפרד מאתנו בחיוך רחב ועלה לחדרו”.

עד לאותו רגע של קבלת ההודעה, דורית ובעלה חיו תחת הרושם שמתן הוא אחד הילדים היותר “מקובלים” ואהודים בכיתתו, בתנועת הנוער וגם באימוני הכדורסל שכל כך אהב. דורית החליטה ברגע חסר תקדים לעלות לחדרו של מתן ולהסתכל קצת בהודעות המדוברות. “אני זוכרת שחשבתי לעצמי מה כבר יכול להיות? יש לו כל כך הרבה חברים שם, אין סיכוי שמישהו מציק לילד מקובל וחכם כמוהו”.

מתן, כמו רבים מחבריו, מחזיק במכשיר סמרטפון אישי מגיל תשע וחצי בערך, ועד לאותו הרגע לא עלה בדעתם של הוריו לחטט לו בהודעות, בטח ובטח שללא ידיעתו. אבל היה משהו מטריד בפנייה הזאת של אותה אמא-חברה, ודורית ובעלה החליטו לחכות לשעת לילה מאוחרת ולהציץ בוואטסאפ של מתן, דבר שמנוגד לערכים שלהם בבית ולתפיסת העולם שלהם. כבוד, מרחב אישי ופרטיות הם ערכים המשמשים נר לרגליהם בקשר עם הילדים. “אנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו סומכים עליהם ומאמינים ביכולת שלהם להבחין בין רע לטוב, וחושבים שעצם האמונה שלנו והכבוד שאנו נותנים להם, מספקים בסיס נכון של ביטחון והכוונה בחיים”. מסביר אבי, בן זוגה של דורית.

היה להם קשה לעלות לחדרו של מתן ולהוציא בשקט את המכשיר לצורכי ריגול, אבל לא קשה כמו עוצמת הזעזוע שחוו כשפתחו את קבוצת הוואטסאפ המדוברת. “אני זוכר איך קפאתי. מצאתי את עצמי משותק אל מול הודעות איומות ופוגעניות. כל הודעה הרגישה כמו כדור שלג שמתגלגל וצובר תאוצה. זה התחיל מ’מתן איזה אפס היית במשחק היום’ והגיע להודעות פוגעניות על המראה שלו, על תהליך יישור השיניים שעבר, על המשפחה, הבעות הפנים שלו כשהוא קולע לסל ומה לא? פשוט קפאתי. כל כך הרבה מחשבות התרוצצו בראשי. איך לא ידענו מזה? למה הוא לא משתף אותנו? מה עושים עכשיו?”.

מחכים עד למשבר

הפסיכולוגית החינוכית שרון קייזר-הלר, טוענת כי “הורים מוצאים עצמם מופתעים וחסרי אונים מול תופעות של הצקות והתנהלות פוגענית שהילדים שלהם חווים ברשתות החברתיות”. במטרה להתמודד עם בעיות מן הסוג הזה, הקימה קייזר-הלר את מרכז הורשת לייעוץ פסיכולוגי, הפועל לביסוס וחיזוק התקשורת והמעורבות של הורים ואנשי חינוך בחיי הרשת של הילדים. לדבריה “אחת הבעיות המרכזיות היום, היא שמעורבות ההורים מתחילה לרוב רק כשזה מגיע למצבי קצה או חירום, כשהילדים עמוק בתוך המשבר וכבר ביססו לעצמם דפוסי התנהלות חברתית ברשת, ואז לוקח זמן והרבה עבודה משותפת כדי לשנות ולשפר אותם”.

אז בתפיסה שלכם אפשר לשנות את אופני ההתנהלות של הילדים ברשת?
“ברור שאפשר. אבל זה דורש התגייסות אמתית של ההורים לתהליך ארוך ומורכב מאד. במקרה של מתן, למשל, מוקד העבודה היה בגיוס של נקודת מבט אמפתית אך לא מבוהלת של הוריו אל מול חוויות הבריונות שספג. הרבה פעמים האינסטינקט שלנו כהורים הולך למקום של הזדהות, ואם לומר בפשטות – הורים נכנסים לפאניקה ומגיבים ממקום רגשי ומבוהל, שלפעמים מעצים את התחושה של הילד ובעיקר מרחיק אותו משיתוף ודיאלוג. כשפועלים מהמקום הזה, אנחנו לפעמים יכולים להגיב בצורה שרק פוגעת בילדים יותר, מרחיקה אותם ומשאירה אותם לבד עם הפגיעה”.

בדיוק כמו סמים או אלכוהול

לעומת הגישה של דורית ואבי, בר, אבא לשלושה מירושלים שעומד לפני רכישת מכשיר ראשון לבנו בגיל תשע, מאמין שצריך מעקב צמוד. “אני ארצה להיות מעורב עד כמה שניתן ולעקוב אחר הפעילות שלו ברשת, בכל הקבוצות החברתיות שהוא יהיה פעיל בהן”, ממשיך בר. “בדיוק באותה המידה שאני רוצה לדעת אם הוא עושה שימוש בסמים או באלכוהול, אני רוצה לדעת שהוא מוגן ולא מזיק לעצמו, או שאחרים ברשת לא מזיקים לו, כי הנזק יכול להיות גדול”.

אבל זה לא בעייתי בעיניך? זאת לא חדירה לפרטיות?
“בוודאי שזאת חדירה לפרטיות, אבל מבחינתי זה מקובל כי התפקיד שלי הוא לשמור עליו ולדעת שהוא מתנהל בצורה בטוחה גם ברשת”.

מיטל, אמא לשניים ממבשרת, לא מסכימה. לבנה בן ה- 12 יש סמרטפון והוא פעיל בקבוצות וואטסאפ. “אני לא מחטטת בוואטסאפ של בני, בגלל שאני סומכת עליו. אני מכירה אותו טוב ויש לנו קשר קרוב. אבל אני מניחה שאם אני אזהה אצלו סימנים מדאיגים, אני כן אכנס לו לטלפון. אבל רק בהסכמה ובידיעה שלו”.

אין פתרון קסם

“השאלה האם להיות מעורבים היא כנראה השאלה הכי נפוצה שמגיעה אלינו מהורים שבאים לייעוץ בהורשת”, מספרת קייזר-הלר. “וכמו תמיד אין תשובה אחת או פתרון קסם. התשובה תלויה באופיו של הילד, בקשר בינו לבין ההורים, בסיטואציה המסוימת, בסגנון ההתנהגות ההורית, בגילאי הילדים ובגורמים נוספים. יש הבדל גדול בין ילד בכיתה ד’ שמקבל לראשונה טלפון חכם ונכנס להתנהלות ברשת חברתית, לבין מתבגר בכיתה יב’. לילד בכיתה ד’ אנחנו כן ממליצים ומייעצים להורים לבסס מלכתחילה דיאלוג ומעורבות שיאפשרו להם שיח פתוח על המתרחש ברשתות החברתיות, שהרבה פעמים יכלול גם עיון משותף בהיסטוריית ההודעות היומית או השבועית. לילד בכיתה יא’ זה כמובן פחות מתאים, ואז צריך לבדוק את המקום והצורך של ההורה בקריאה של ההודעות. אם יש חשש או סכנה זו סיטואציה מסוג אחד, אבל במקרים השכיחים של בריונות ופגיעות ברשת בגילאי ההתבגרות, אם לא יהיה דיאלוג משותף ומעורבות מבוססת קשר בין ההורים למתבגר, עצם ה’ריגול’ יכול גם להרחיק ולהקצין את המצוקה של הילד”.

ומה אתם מייעצים להורי המתבגר שמקבל הודעות פוגעניות ולא משתף?
“מהסיבה הזאת בדיוק הדגשתי שמדובר בתהליך ארוך ולא פגישת יעוץ חד פעמית שיכולה לסייע כאקמול להרגעה זמנית. כל העבודה שלנו מתחילה ומסתיימת בביסוס מחודש של דפוסי ההתקשרות והקשר שבין ההורים למתבגרים ולילדים. מעורבות וסמכות שבאים ממקום של דיאלוג, התעניינות אמתית והנכחה שלנו כמבוגרים גם בחיים הווירטואליים של הילדים. בתהליך כזה אין נוסחה מנצחת אחת, אלא בירור מעמיק של הצרכים של הילד, ההורה והסיטואציה המשפחתית”.

אילה, למשל, אמא לשניים מהמרכז, מספרת שסיכמה עם בנה שאחת לשבוע היא תיכנס יחד איתו לוואטסאפ, כדי להסתכל על הודעות ועל מצבים שונים של התמודדות חברתית ברשת. “סיכמנו את זה עוד לפני שהוא קיבל את הסמרטפון הראשון ומאז זה הפך לסוג של זמן איכות ביחד. אנחנו צוחקים ומשתפים בחוויות. ברור שלא תמיד הוא משתף פעולה, אבל אני מתעקשת וזה חלק מהחוזה שבנינו יחד”.

אז נראה שבאמת אין דרך אחת נכונה, ומה שמתאים לילדים צעירים יותר לא בהכרח יתאים להורים של המתבגרים שבינינו. אבל מה שבטוח הוא שבין אם נבחר לעיין בהודעות של הילדים ברשתות החברתיות, ובין אם נחליט שאפשר לסמוך עליהם שיבואו בעת הצורך לבקש עזרה, חשובה שתהיה מעורבות ונוכחות שלנו כהורים. לא להשאיר אותם לבד ברשת, לא כסיסמה אלא כדרך חיים.