החתונה של הבן שלי

“בלבוש לא מחייב, עם נזר פרחים לבנים, ובהרבה שמחה ואהבה באוויר, התכנסנו יחד לטקס חגיגי ו”לא מכופתר”, הבן של ריקי התחתן בחתונה ייחודית

כשאנו הרות ללדת והופכות לאימהות, נולדים לנו מעצמם “חלומות אימהיים” שאין לנו שליטה עליהם. אנו רואות את הילדים שלנו: טייסים, רופאים, בעלי עסקים, יידועי שם, נשואים לבן/בת הזוג המושלם ומכבדים אותנו כי הרי בזכותנו הם כאן. האמת היא שאני לא ממש זוכרת שהייתי מקובעת אי פעם בסוג של חלום אימהי. תמיד רציתי לראות אותם משיגים כל יעד שהציבו לעצמם ובעיקר שיגשימו את עצמם בדרך שיבחרו.

כאם לשני צעירים בעשור השלישי לחייהם כבר הספקתי לחתן בהתרגשות רבה את בכורתי שעשתה את כל מה שרק ניתן היה ואולי קצת יותר כדי שערב החתונה יאפשר לה לגעת ולו לרגע במלכות. שונה ומיוחד בדרכו לעומתה הוא בני הצעיר. טקסים, הדר ורהב אינם עושים לו את זה, וכל מה שהיה חשוב לו ולזוגתו (מזה שמונה שנים ויותר) היה להינשא בחוג המשפחה ובטח שלא מתחת חופת הרבנות.

זוגות רבים, מסיבות וטעמים שונים, נהגו בעבר ועדיין נוהגים להינשא מחוץ לגבולות המדינה בנישואים אזרחיים כי הרבנות והדת לא אפשרו להם אחרת. היום זה אפשרי גם בארץ. בני וכלתי, שהעדיפו שלא לשתף את הרבנות במיסוד הזוגיות שלהם, בחרו “במשפחה חדשה”. ארגון שהוקם ע”י ד”ר אירית רוזנבלום (מי שזכתה לפני מספר שנים בפרס מנהיגות בינלאומי וכיום זכתה בפרס רפופורט לנשים פורצות דרך), המעניק לזוגות הנשואים תעודת זוגיות בעלת תוקף משפטי בין לאומי, רשימת זכויות ארוכה כמו שיש לכל הזוגות הנישואים כדת ויתרון משמעותי אחד- שאין גירושין ברבנות.

מעצם היותי מאמנת אישית המלווה “נשים מסורבות גט”, אני פוגשת נשים רבות המבקשות להתגרש ונדחות שוב ושוב ולאורך שנים. דבר  שהופך אותן, בחסות הרבנות, לנשים מסורבות גט לבעלים שברחו, נעלמו, יצאו מגבולות המדינה ושאינם מוכנים לשלם מזונות ולחתום כתב הגט אלא אם…

לבוש לא מחייב ונזר פרחים

ערב החתימה על הסכם הנישואין ב”משפחה חדשה” היה מרגש ומלכד משפחות כאחד. בלבוש לא מחייב, עם נזר פרחים לבנים שהפתיעה אם הכלה את בתה ובהרבה שמחה ואהבה באוויר התכנסנו יחד לטקס חגיגי ו”לא מכופתר”. וכך, ללא שמלת כלה, ללא כתובה ומבלי לשבור את הכוס אבל עם שתי טבעות ו”שבועת אמונים” מהבטן ומהלב הפכו ילדינו הנהדרים לזוג נשוי. כשההתרגשות הייתה בעיצומה והתמונות ממצלמת הפלואוריד שאחות הכלה רכשה במיוחד לרגל האירוע כבר נתלו על לוח חבלי הכביסה המיועד להן, עשינו פעמנו לחגוג במסעדה. כשהגיעו בקבוקי היין לשולחן ערכנו את החלוקה המתבקשת של מי שותה ומי נוהג. לאיש מאתנו לא היו הקלות מלבד לכלה ולחתן.

בלילה כששבנו הביתה נרגשים מגודל השמחה ומזכות הבחירה בדרך למיסוד הקשר של חייהם המשותפים שאלתי את בני אם משהו מהחברים שלו יודע שהוא התחתן הערב.

“לא אמא, מי שחשוב לי ידע אולי מחר כשאגיע לעבודה”.

“אתה הולך מחר לעבודה?” שאלתי מופתעת.

“בטח! גם חן הולכת ללימודים.”

“אבל אתם חתן וכלה…” ניסיתי לערער את אדישותו.

“נכון אמא, מה שקרה היום הוא שפשוט נסענו לתל אביב עם הטבעות בתוך הקופסא האדומה, ועכשיו הן על האצבעות שלנו כי אנחנו נשואים”. נראה לך שזו סיבה מספקת להפסיד יום עבודה ולימודים?

“אתה צודק בן שלי” עניתי לעצמי, אתה ואחותך שני אחים נהדרים ומיוחדים וכל כך שונים.

הבן שלי באמת נשוי

כשהימים חלפו התחלתי להפנים שהבן שלי באמת כבר נשוי. שכל ההכנות, החששות וההתארגנות המלחיצה לפני חתונת אחותו נחסכו מאתנו במתכונת שבחר הזוג הצעיר. לא היו לנו חיפושים אחר שמלה ולא חליפת חתן, לא מדדתי עשרות זוגות נעלים שיתאימו לשמלה אבל גם לא ילחצו בריקודים, לא שלחנו הזמנות וחיכינו שיאשרו, ולא ערכנו טעימות מוקדמות. פשוט ישבנו שמחים ונינוחים כלה וחתן, הורים, אחים ובני זוגם במסעדה נהדרת וחגגנו. משפחות רבות וגם אני הייתי ביניהן משקיעות סכומים לא מבוטלים כדי לקיים אירועי חתונה מעוררי השראה. בבוקר למחרת הופך הכל לזיכרון מתוק והחיים האמתיים רק מתחילים.

היום אני בטוחה. זוגיות טובה ואהבה אמיתית יכולים להתקיים גם ללא חותמת הרבנות וללא מסיבות ריקודים.

לכל הטורים של ריקי במדור .”עשרים פלוס”