מאת רננה צימבליסטה.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, משפחה

shutterstock_425654914 

יום בהיר אחד הילדה משנה את התנהגותה. מילדה נינוחה ומאושרת היא הופכת לילדה מצוברחת ופוגענית. מה קרה בזמן האחרון? מה חשות אותן אימהות שהילדה מורדת בהן? ומדוע ככל שהילדה מורדת, כך גדלה אצלן תחושת האשמה?  על ההתמודדות עם גיל ההתבגרות במשפחה החדשה.

“היא השתנתה לנו לגמרי, אנחנו לא מבינות מה אנחנו עושות שגורם לה להתנהג בצורה כזו. אף פעם לא ראיתי אותה עם כזה מבט של עויינות בעיניים, והאמת שזה לא נעים ואפילו מפחיד!”. שתי אימהות לנערה מתבגרת בת ה- 13, מנסות, יחד איתי, להבין מה השתנה, בזמן האחרון, במערכת היחסים בינה לבין האימהות שלה? מהו הדבר שגרם לשינוי הכול כך מפתיע בהתנהגות שלה כלפיהן? אולי משהו שונה מתרחש בחייה של הנערה ואין לנו שום מושג על כך?

“נמאס לי ממך ומהציפיות שלך”

התחלתי לצעוד יחד עימן בסיפור חייה הקצר של בתן בת ה – 13 מתוך נסיון להבין מה השתנה בחייהן לאחרונה. שמעתי את סיפור היכרותן והתאהבותן של שתי נשים שהיו אז בתחילת שנות ה – 30 שלהן, שמעתי על תחושת האומץ והתעוזה שהן חשו כשהן בחרו להכריז ולמסד את אהבתן בקשר זוגי רשמי. שמעתי על האושר הגדול של שתי המשפחות המורחבות, כשנודע להן על ההיריון ועל הלידה הצפויה של תינוקת חדשה.  ובעיקר שמעתי על תינוקת מדהימה שזכתה להגיע לעולם עם טמפרמנט נינוח, שלווה ומאושרת מהעולם אליו היא הגיעה. תינוקת שגדלה להיות ילדה מדהימה, יפיפייה, שמצליחה להפוך את סביבתה מאושרת ושמחה. ילדה שיודעת להשתמש בערכים שספגה משתי האימהות שגידלו אותה, והתנהלה מתוך כבוד ויכולת מדהימה של ראיית האחר, חברות ונתינה.

אולם, בחודשים האחרונים, משהו השתנה. בבית החלו להיות הרבה ויכוחים, כאלו הכוללים הרמות קול, ביטויי חוצפה וביטויים מילוליים שכלל לא הכירו קודם. “לאחרונה כל דבר שהילדה התבקשה לעשות קבלנו תגובה של התעלמות, במקרה הטוב, וכעבור דקות אחרות כאשר הבקשה נשלחה שוב לאוויר, אז התגובות הן כבר צורמות ופוגעות”, מספרות האימהות ומוסיפות: “מילים כמו:” תעזבי אותי כבר!!! את לא יכולה לראות שאני עסוקה? למה את כל הזמן רק דורשת ודורשת ודורשת!!! נמאס לי ממך ומכל הציפיות שיש לך כל הזמן ממני!!! ביטויים ואינטונציות לא נעימות, ואם אחת מאתנו ממשיכה את הדיאלוג ומנסה בכל זאת לעמוד על שלה או לצאת להגנתה של האם השנייה ולחזק אותה, אז יש החרפה נוראית של הטון. הילדה כבר ממש זועמת, כל כולה אש וגצים , והיא פשוט מתחילה בסדרת צרחות בלתי נשלטת וחסרת פרופורציות לחלוטין. בשלב הזה היא גם נכנסת לחדרה, טורקת את הדלת ואין יותר עם מי לדבר….”.

גיל ההתבגרות במשפחות חדשות

אין ספק כי במצב סבוך שכזה הורים רבים עלולים לחוש דאגה נוראית יחד עם ניסיונות שונים ומגוונים למציאת פתרונות להפסקת ההתנהגות הקיצונית של הילדים. הבעיה היא שחלק מתגובות ההורים למעשה “מזינות” אותה התנהגות שחוזרת על עצמה שוב ושוב. בדרך זו, נוצרת ספירלה של תחושות קשות, כגון: כעס, תסכול, פגיעה, עלבון, ריחוק וחוסר הבנה. אלו רק הולכות ומתעצמות וגורמת לכל בני המשפחה להרגיש מתוסכלים, ועד מהרה האווירה המשפחתית הופכת לעכורה וביקורתית.

במשפחות בהן המבנה המשפחתי שונה ממבנה המשפחה המסורתי, מיד עולות מחשבות נוספות אצל ההורים וכך היה גם כאן, במפגש שלי עם שתי האימהות המודאגות: “תמיד ידענו שיש סיכוי שיגיע יום בו היא תתלונן ותכעס על כך שאנחנו ילדנו אותה למשפחה ללא אבא, שבחרנו בתרומת זרע ולא בגבר אמיתי, שזה לא תמיד נעים ונוח לעמוד מול החברים ולספר שיש לה שתי אימהות ולענות על כל השאלות. עכשיו, כשנראה לנו שהכעס מציף אותה והורס את היחסים בינינו, אנחנו מרגישות אשמה ואי נוחות עם מה שבחרנו. זו הייתה בחירה שהתאימה מאד לנו, אבל אולי זו בחירה אגואיסטית שלא ראתה את טובת הילדה?”

הקושי, רגשות האשם, חוסר האונים מול התנהגויות הילדים וההרגשה שהיחסים הולכים ומתרחקים, הם אכן מצבים אליהם מגיעים הרבה הורים לילדים מתבגרים, ועוד יותר בלבול מציף את ההורים במשפחות החדשות מכיוון שכאן נכנס גם אלמנט משמעותי נוסף: אם המתבגר עסוק בגיבוש הזהות העצמית שלו בשנים הללו, כיצד מושפעת זהותו ועד כמה נפגעת תחושת הערך שלו מהעובדה שהוא שייך למשפחה כל כך לא קונבנציונלית?

בעיני ישנם שני דברים משמעותיים אותם אני מעלה, ומזכירה שוב ושוב להורים: ראשית, חשוב כי הורים שבחרו במבנה משפחתי ייחודי וחדש, שקלו ודנו עם עצמם הרבה מאד זמן בבחירה הזו. מטרתי היא לעזור להם להיזכר ולייצר בחירה מחודשת כדי להיות שוב שלמים ושקטים שהמשפחה שהם עיצבו היא המשפחה שאותה הם רצו, בהתאם לנסיבות ולתנאים שהיו בשלב הקמתה. לעיתים זו בחירה של הורות למרות שעדיין אין זוגיות, לעיתים זו זוגיות חד מינית בעזרת תרומת זרע או פונדקאות, ולעיתים זו הורות משותפת בה הילד גדל בשני בתים ובשתי משפחות מתחילת חייו. הבחירה ברצון למימוש ההורות והקמת משפחה היא שלמה, מוצדקת ומלאת משמעות.

כמו כן, חשוב להבין כי  בגיל ההתבגרות המתבגרים חייבים לעבור את שלב המרד, שלב ה’אנטי’, הביקורת, השיפוטיות, התלונתיות וחוסר שביעות הרצון, בעיקר אל מול ההורים והבית, עם כל מה שהבית מייצג. תהליך זה תורם למתבגר בתהליך יצירת הנפרדות שלו, ובבניית האני הייחודי שלו. עצם העובדה שמתבגר ‘מרשה לעצמו’ למרוד ולהתנהג כמו הנערה עליה אנו מספרים, משקף בעיני את העובדה שהמתבגר מרגיש טוב, בטוח, אהוב ורצוי במשפחתו, ואינו חושש שהתנהגותו תערער את מקומו במשפחה או את האהבה כלפיו.

איך עוברים את התקופה הזאת בשלום?

היכולת לראות את הילד– היכולת להבין את המתבגר, את מה שמרכיב את עולמו ואת תחומי ההנאה שלו, ולהעניק הכרה והוקרה לכל מה שמשמעותי עבורו.  אפילו אם בעיני ההורה אין חשיבות לאותם דברים שהילד רואה בהם חשיבות, לאשר לילד שאתה רואה אותו ונותן לגיטימציה לשונות ביניכם ואינך מנסה להראות לו מה יותר משמעותי או פחות, אינך מזלזל בבחירותיו, אינך מנסה לשנות אותו.

גוף ראשון יחיד, שיתוף- ההורה מכניס את המתבגר לעולמו, ומציג לו את החשוב והעיקר עבורו. בכך הוא מאפשר לילד ללמוד לראות את האחר, להכיר ולהוקיר את ההורה על מימוש התפקיד שלו, לייצר ניצנים של אמפתיה אחד כלפי הצרכים השונים של האחר.

אמון ביכולת של המתבגר- ההכרה בבחירותיו בתחומים מסוימים חשובה כמו גם היכולת להאמין בו שיוכל לעמוד בהן. אמון זה מעניק למתבגר תחושת יכולת ואמון בעצמו, מעלה את הדימוי העצמי ואת תחושת הערך שלו, וכמובן שמעוררת חשק להשתדלות גדולה יותר  מאשר כשהדברים נכפים עליו כנגד רצונו.

לסיכום: ההכרה באחר, ההכרה בשונות, השיתוף וההתייעצות, ההתחשבות ההדדית, כל אלה הם רק חלק מכל מה שעוזר לכל בני המשפחה לעבור את שנות ההתבגרות בשלום ובתחושת יחד. הדרך הזו מחליפה שליטה, הדרך הזו מחליפה מאבקי כוח ,ויכוחים וקונפליקטים. דרך זו מעניקה למתבגרים יכולת להרגיש שהם שותפים פעילים ולכן הם גם אחראיים לתוצאות מעשיהם.

 

הכותבת היא מנחת קבוצות הורים ויועצת משפחתית מוסמכת מטעם מכון אדלר, מכון מעגלים ומשרד החינוך.

 

לטור הקודם של רננה : משפחה מרובת הורים

טייק טו: איך מתמודדים עם המתבגרים?