“במסכים כל אחד יכול להיות מה שהוא בוחר, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה ואף אחד לא רואה את המחיר של המילים והמעשים”, אומרת ד”ר שלי גפן, מרצה וחוקרת תקשורת המתמחה ביחסים סביב המסכים, ומסבירה כיצד מתמודדים עם המציאות הווירטואלית. משחקים מסוכנים.
זה התחיל באופן מאוד תמים, סתם עוד התכתבות טיפשית בין עשרות התכתבויות ביום, אבל אז זה התחיל להסתבך, הוא התחיל לבקש שאעשה דברים שאני לא רוצה לעשות, וכשלא הסכמתי הוא איים שהוא ינתק איתי את הקשר ויגיד לכולם אני זונה…מאז אני לא רוצה לצאת מהבית, כל הזמן נכנסת להתכתבויות ומשחזרת את המילים שהוא כתב והן לא יוצאות לי מהראש, לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לדבר, רוצה להעלם בים המילים, רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, רוצה לשכוח, לברוח…” (שיתוף של ילדה בת 12).
משחקים של מבוגרים
העולם הווירטואלי פותח לילדים עולם שלם של גירויים, תכנים, מסרים וסכנות. הוא מאפשר להם לראות דברים שהם לא אמורים לראות, לדבר עם אנשים שהם לא מכירים ולהחשף לסכנות שהם אינם מבינים את משמעותן. הם ילדים שמשחקים במגרש המשחקים של המבוגרים, אבל אינם מכירים את כללי המשחק כי עדיין לא הספיקו ללמוד אותם. הם ילדים שמאבדים את ילדותם ותמימותם למול ים של סכנות שאורבות להם מעבר למסך. הם יוצאים מהבועה בעל כורחם, משתחררים מצמר הגפן ויוצאים לעולם הגדול בלי הגנות ובלי הבנות.
ואנחנו ההורים, המבוגרים האחראים, לא רק מאפשרים להם לצאת אל הים הסוער אלא דוחפים אותם לשם! אנחנו קונים להם מכשירים שמאפשרים להם להתחבר לעולם, אנחנו מלמדים אותם לחשוף את עצמם ומתלהבים לצלם ולשתף כל סיפור פיקנטי או פוזה חמודה שעשו למצלמה. אנחנו נותנים להם להשתתף במרחב הוירטואלי ללא כלים לשחק, להתמודד ולהתנהל בהצלחה.
עוטים על עצמנו מסכות
התוצאה של התהליך היא שהם נמצאים במהלך היומיום בשדה הקרב הוירטואלי ונלחמים על מקומם, נלחמים על שייכותם, נלחמים על זהותם ועל יחסיהם עם אחרים. ובשדה הקרב יש גם חברים, אבל יש בו גם אויבים. הם לעיתים גלויים ולעיתים מחופשים. כל אחד יכול להיות שם מה שהוא בוחר, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה ואף אחד לא רואה את המחיר של המילים והמעשים. אף אחד לא רואה את הדמעות והדם, אף אחד לא מגן על התמימות וכך נעלמת הילדות. המסך מאפשר לכולנו לעטות מסכות ולצאת למלחמה באשליה שאנחנו מוגנים, אבל בעצם כולנו פגיעים, כולנו רגישים וכולנו יכולים לצאת מהמשחק בקלות הבלתי נסבלת של לחיצת כפתור.
הילדים הטובים והתמימים שלנו לומדים בעל כורחם לשחק במגרש המשחקים של הגדולים, למרות שהמשחק קשה וכואב, אבל כולם על המגרש , אז אם אתה לא שם – אתה לא קיים! אז הם נמצאים שם כל הזמן וזה מחליף את הקשר האמיתי, את החברות, את המילה הטובה ואת האהבה. הם רוצים לצאת מהמשחק אבל לא יכולים, ואז הם גם נפגעים. המילים שנכתבות נשארות צרובות ואנחנו המבוגרים לא תמיד רואים, כי הם מסתתרים בחדרים, במסכים, במרחבים הוירטואליים ולא מבינים שאלה לא החיים האמיתיים.
תפקידנו הוא להיות נוכחים בעולמם, לדבר איתם, להקשיב להם באמת, ולספר להם את האמת, ללוות אותם במסע המסוכן ולעזור להם להבין מה, כמה ולאן. עלינו להסביר להם מה משמעות המילה הכתובה וללמד אותם לכתוב באהבה, להסביר להם מה המחיר ולתת להם כלים להתמודד במגרש המשחקים החדש ובעיקר לעזור להם לקבל כלים ולהבחין בין העולם האמיתי לוירטואלי, בין ילד למבוגר, בין עצמי לאחרים, בין חברים לזרים. כך נאפשר להם להשאר ילדים, אבל להיות חברים טובים גם בדור המסכים.
הכותבת ד”ר שלי גפן, מרצה וחוקרת תקשורת המתמחה ביחסים סביב המסכים, מומחית בעשר פלוס, מעבירה תוכנית חברתית ‘מסך מגע’ בבתי ספר, מעבירה הרצאות להורים ולאנשי חינוך.
