סמים דיגיטליים?

 ”

מאמרו של ד”ר קנדרס: “זהו ‘הרואין דיגיטלי’: איך המסכים הופכים ילדים למכורים פסיכוטיים” עורר בהלה בקרב הורים רבים בעולם. הפסיכולוגית קייזר-הלר תרגמה חלקים נבחרים ממנו, שוחחה עם מומחיות מתחום התרבות הדיגיטלית, וחזרה עם מסקנות. הכצעקתה?

 ”

העיתון האמריקאי “The New York Post” פרסם לאחרונה כתבה מעמיקה תחת הכותרת המאיימת: “זהו ‘הרואין דיגיטלי’: איך המסכים הופכים ילדים למכורים פסיכוטיים” (ד”ר ניקולאס קנדרס). לבקשת קוראים רבים שפנו אלינו בדאגה בעקבות פרסום הכתבה, החלטנו להביא כאן את עיקרי הדברים שנכתבו שם, וגם לספר קצת על מה שאנחנו חשבנו כשקראנו אותה. במקביל פנינו לנשות הרשת אורנה היילינגר, מנהלת המרכז לגלישה בטוחה במרכז האינטרנט הישראלי ונירית צוק, עורכת מגזין “עשר פלוס”, וביקשנו את התייחסותן הכנה לנושא, כמי שעוסקות בתחום וכמובן גם כאמהות.

בן שש עם התמכרות לאייפד

כתבתו של קנדרס פותחת בתיאור מקרה של ילד בן שש שקיבל אייפד כמתנה לכיתה א’. אמו מספרת שהיא רצתה שבנה “יהיה בעניינים” וייהנה מיתרונות החינוך הדיגיטלי, כפי שהמליצה ‘המורה שלו לטכנולוגיה’. נעצור רגע. גיל שש. מורה לטכנולוגיה ורשת? ממליצה ודיס ממליצה על משחקים להורים וילדים ברשת? המממ… חייבים לציין שלנו בהורשת כל זה נשמע כמו חלום טוב, אפילו מקום לשאוף אליו. לא? על כל פנים, האם התחילה לתת לבנה לשחק במשחקים חינוכיים, ובשלב מסוים הוא גילה את המשחק האהוב על רבים מילדינו – הלא הוא “מיינקראפט”. המורה לטכנולוגיה תיארה את המשחק כ”לגו טכנולוגי”, וההשוואה מצאה חן בעיני האם, שמיהרה להוריד לילד את המשחק.

תחילה, כך כתוב במאמר, כולם היו מרוצים. הילד נהנה מאד ונראה היה שהצליח להפיק הרבה מתכנון ובנייה של העולם הקובייתי במשחק. היא שמה לב שהמשחק לא היה בדיוק כמו הלגו הישן והאהוב, אחרי הכול גם היא שיחקה בלגו בתור ילדה. אלא שממנה לא נדרש להרוג בעלי חיים ולמצוא מינרליים נדירים כדי לשרוד או לעבור לשלב הבא. אבל הילד שלה נהנה מאוד מהעולם הקובייתי במשחק, וגם בבית הספר עודדו זאת ואף פתחו מועדון מיינקראפט לשמחת כל הילדים. ואם כך, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

יחד עם זאת, אמו של הילד החלה להבחין בשינויים מדאיגים בהתנהגותו. הוא החל להיות ממוקד יותר ויותר במשחק, איבד עניין בבייסבול ובקריאה שאהב מאוד קודם לכן, סירב לבצע מטלות בבית – אותן ביצע ללא קושי בעבר. מדי פעם אף היה מתעורר בבוקר ומספר לה שראה בחלומו קוביות מהמשחק. אמו אמנם דאגה מעט, אך העדיפה לחשוב שלבן שלה יש דמיון מפותח מאוד. אולם ככל שהתנהגות הילד הלכה והחמירה, האם החליטה לנסות להפסיק את השימוש במשחק. כשזה קרה, הילד נתקף בהתפרצויות זעם קשות, שהיו כה חמורות עד כי האם נכנעה לדרישותיו. את תגובתה היא גיבתה בטענה של המורה לטכנולוגיה, לפיה “בסך הכול מדובר בחינוך דיגיטלי”.

על פי הכתבה, לילה אחד הבינה האם כי “משהו לא בסדר”. “נכנסתי לחדר שלו כדי לראות מה שלומו. הוא היה אמור כבר לישון, אבל ישב על המיטה עם עיניים פעורות, בוהה בחלל האוויר כשהאייפד שלו מונח לידו על המיטה. הוא נראה כמו מישהו שנכנס ל’טרנס'”, היא מתארת. בבהלה, היא ניערה את הילד בכתפיו, מנסה להוציאו מהמצב הקטטוני שאליו נקלע. בשלב זה נעצר התיאור של האם, וקנדרס עובר לסקירה עניינית של המסגרות החינוכיות שאליהן נשלחו ילדיהם של ענקי הטכנולוגיה: סטיב ג’ובס, מייסדי גוגל, לצד מייסד אמזון,  ממציאי הוויקיפדיה ועוד – כולם שלחו את ילדיהם למערכות חינוך נטולות טכנולוגיה ומסך, הדוגלות בחינוך בגישה האנטרופוסופית.

מה קורה במוח? (וגם: באנו להלחיץ)

“הורים רבים מבינים ברמה אינטואיטיבית שלמסכים יש השפעה שלילית על ילדיהם”, ממשיך קנדרס. “אנחנו רואים את התקפי הזעם האגרסיביים העלולים להתעורר בעקבות הרחקת המסכים מהילדים. אנחנו מבחינים בבהייה ובניתוקי הקשב המתעוררים בילדים בזמן שהם מרוחקים מהגירויים ההיפר-מעוררים של המכשירים. גרוע מכך, אנחנו רואים ילדים שהופכים להיות משועממים, אפתיים, לא מעוניינים ולא מתעניינים בדבר – אלא אם כן הם מחוברים למסך”. אבל קנדרס אינו מסתפק בכך – הכתבה מגיעה לשיאה כשהוא קובע נחרצות שהיום אנחנו יודעים כי אייפדים, סמרטפונים, ואקסבוקסים הם בעצם סוג של “סם דיגיטלי”. וכדי לבסס את הקביעה הזו, נסקרים מספר מחקרים עדכניים בתחום המוח המצביעים על השפעת המסכים על אזור הקורטקסט (מעטפת המוח) הפרונטלי השולט בתפקודים ניהוליים – הכוללים בין היתר שליטה בדחפים, “בדיוק באותו אופן שסם הקוקאין שולט בו”. לדברי הכותבים, הטכנולוגיה היא כל כך היפר-מעוררת (hyper-arousing) שהיא מעלה את רמות הדופמין במוח – נוירוטרנסמיטר הגורם לנו להרגיש טוב והחומר במוח המעורב ביותר בדינמיקה של התמכרויות. השפעה ממכרת זו היא גם הסיבה לכינוי שמנהל המחלקה הנוירו-מדעית באוניברסיטת UCLA, ד”ר פטר וואיבראו, נתן למסכים: “הקוקאין האלקטרוני”. וישנם אף חוקרים סינים המשתמשים בכינוי “הרואין דיגיטלי”.

ואם עדיין לא נבהלתם (יש סיכוי?) מגיעה הפסיקה ההחלטית והמאיימת להורים שבינינו, הגורסת כך: “כן, זה נכון. המוח של הילדים שלכם כשהם משחקים מיינקראפט נראה כמו מוח של נרקומנים. אין פלא שאנחנו כל כך מתקשים לקלף את הילדים מהמסכים, ומקבלים תגובות זועמות כשהם צריכים להתנתק מהם”. קנדרס לפחות מסרב להירגע גם בשלב הזה: “נוסף לכך, מאות מחקרים קליניים מוכיחים שמסכים מגבירים דיכאון, חרדה ותגובות תוקפניות”, הוא אומר, “והם אף יכולים להוביל לסממנים דמויי התקפים פסיכוטיים, כשהגיימרים מאבדים אחיזה למציאות דרך המשחק”.

ואם בהתמכרות ממשית עסקינן, הרי שנחוצה התייחסות לגמילה ממנה. והנה זה מגיע: הגמילה מהמסך, לדברי הכותב, אורכת ארבעה עד שישה שבועות – רק אז המוח “חוזר להיות נקי לגמרי” ואינו נזקק עוד למסכים. יחד עם זאת, מציינים החוקרים, האם באמת ניתן להיגמל ממסכים בעידן הטכנולוגי? הם הרי נמצאים בכל מקום ומקום.

אפשר בלי תחבורה? אבל היא הורגת…

בשלב זה עוברת הכתבה (סופסוף) להתמקד במה כן כדאי לעשות כדי לא להגיע להתמכרות למסכים. איך למנוע שימוש יתר ואיך לספק פעילויות אלטרנטיביות כמו לגו במקום מיינקראפט, טיול בטבע או פעילות ספורטיבית במקום יוטיוב, ספרים במקום אייפדים, וכו’, וכו’, וכו’. נשמע פשוט לא? אז קדימה. נהלו שיחה קטנה עם הילדים, תסגרו פינה והחוצה לטבע. די כבר עם המיינקראפט הזה.

ועכשיו ברצינות. רבים הדברים החשובים שהובאו לידיעת ההורים והקוראים בכתבה של קנדרס. אבל אנחנו נשארנו בבטן עם תחושה גדולה של אי-נוחות וחוסר שקט. כי למה היה חשוב להפחיד אותנו כל כך? למה להמשיך ולהרחיק את ההורים ממסכים ולחזק את ההתנגדות הטבעית שיש להם – בזמן שהמכסים הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי והתקשורת? האם באמת זו התשובה?

פגשנו לקפה את אורנה היילינגר, מנהלת המרכז לאינטרנט בטוח באיגוד האינטרנט הישראלי ואמא למתבגר חמוד, וביקשנו שתשיב לנו על השאלות הבאות:
האם לדעתך גמילה ממסכים היא אפשרות ריאלית? האם בתפיסה שלך גמילה ומניעה היא הפתרון להתמכרות הדיגיטלית? “זו שאלת מיליון הדולר. מצד אחד, כשאני מתבוננת בבני מול המסך התחושה הראשונה שעולה בי היא בהלה. הוא נראה מכור לכל דבר ועניין. מצד שני, גם אני מכורה, גם אני נמצאת כמעט כל הזמן מול מסך. יתרה מזאת, אני מאמינה שהגענו לשלב שבו זה כמו לשאול את האנושות האם לא התמכרנו מדי לתחבורה? הרי היא מסוכנת, אינספור אנשים נהרגים”.
ובנימה אישית יותר, איך אתם מתנהלים בבית ברשת? “האתגר האמיתי הוא למצוא איזון או איזונים. לוודא פעילויות מובנות מחוץ למסך, קבועות וידועות מראש”, מסכמת היילינגר.

נפרדנו מהיילינגר, והמשכנו הלאה לכפר סבא כדי לפגוש את נירית צוק, מנכ”לית “עשר פלוס” ומרצה למתבגרים בתחום הבריונות ברשת. אותה שאלנו האם ישנם משחקים מסוימים ברשת שהיא אינה אוהבת, ולכן אינה מאפשרת לילדיה לשחק בהם. “אני לא מרשה לילדים שלי לצפות במשחקים אלימים כמו GTA”, היא השיבה. “אני מסבירה להם את הבעייתיות הקיימת במשחקים רוויים באלימות מוגזמת, סקס, עינויים וגיבורים שליליים”.
האם את בעד או נגד הגבלת שעות מסך ומניעה של שימוש במסכים? “אני מגבילה את זמן המסכים בבית, בעיקר כשאני מרגישה שהילד ‘נשאב’ אליהם יותר מדי שעות. אני מאמינה כי מעבר להגבלה ולאיסורים, הפתרון נמצא בהעלאת המודעות של הילד עצמו למצב. אין ספק שהחשוב ביותר הוא לקיים שיח בין ההורים למתבגרים ולהעלות את המודעות שלהם לנושא – אפילו כשהם נותנים לנו להרגיש שאנחנו חופרים, או אומרים זאת במפורש. בסוף זה מחלחל”, אומרת צוק.

ומה כולנו אומרות כאן בעצם? הרי יש כל כך הרבה דברים טובים ברשת. וגם אם לא היו, אנחנו כבר שם, נהיה חייבים ללמוד לחיות ולהתנהל איתם בריקוד משותף. גם אנחנו היינו רוצים ששעות המסך יתפסו פחות זמן ופחות נפח בחיינו, גם אנחנו חושבים שלא אנחנו ולא הילדים צריכים ללכת לישון לפני שכיבינו מסכים והשארנו אותם בעמדת טעינה משפחתית מחוץ לחדרי השינה. אבל נראה שזה לא מספיק, והימנעות ממסכים או מה שקנדרס מכנה במאמרו “גמילה ממסכים לתקופה של ארבעה עד שישה שבועות” ממש לא נראית לנו ריאלית. המסכים הם חלק אינטגרלי מחיינו.

מיינקראפט והרואין? נו באמת

שמעו סקופ – משחקים ואפליקציות משעשעות יכולים לקרב אותנו לילדים ולחבר אותנו לעולמם יותר מכל דבר אחר כמעט. הם יכולים להפוך לעוד אמצעי לקשר, ולדיאלוג על הילד בגובה העיניים. אנחנו צריכים להתחבר לעולם של הילדים שלנו ברשת, להתקרב למסך ולהיות איתם יחד במרחב הזה. נכון שיש משחקים שלא נאפשר לילדים שלנו להתקרב אליהם, אבל בואו נדבר רגע על המיינקראפט הזה! במיינקראפט בונים עולמות: יוצרים, מרכיבים, מחיים פנטזיות, מגשימים משאלות לב כמוסות. בעולם הזה, כל ילד יכול ליצור לעצמו את הממלכה שלו. מיינקראפט במידה הנכונה עשוי לשמש מרחב פתוח לשיחה והבנה של עולמו הפנימי של הילד. נסו את זה בבית! אני זוכרת מקרה שבו הייתי מעורבת כמטפלת – ילד בכיתה ד’ שהתמודד עם פחד ממוות וממקומות סגורים. הילד אהב מאד לשחק במיינקראפט, ויום אחד החלטנו לשחק בו יחד. הופתעתי לגלות דרך המשחק מה באמת הפחיד את הילד הזה, הופתעתי לגלות שאפשר לבנות לעצמנו שערים לתוך עולמות אחרים שבהם הפחדים כבר אינם שולטים בנו. זו הייתה תגלית מנצחת. נכון, יש במיינקראפט גם דברים לא מוצלחים (כמו בעוד משחקים ואפליקציות ברשת). והתמכרות אף פעם אינה דבר טוב, לא רק למסכים. הכול חייב להיות במידה, אבל בואו לא נתבלבל: במשחק משותף ומעורבות שלנו בעולם המסכים של ילדינו יש גם הרבה טוב ויש הזדמנות לדיאלוג ולקשר אמיתי ומקרב. הכול שאלה של מינונים ואיזונים, וביסוס של קשר מכבד בגובה העיניים – שלא לומר בגובה המסך. משם ברורה יותר הדרך לביסוס של גבולות וסמכות אמיתית, כזו שתאפשר לנו ולילדים שלנו ליהנות יחד גם מהעולמות שברשת. לצורך כך חשוב שנפתח ערוץ דיבור פתוח על “מדוע חשוב לעשות גם דברים אחרים?”, וחשיבה משותפת על מה עוד אנחנו יכולים ואוהבים לעשות מחוץ למסך. ואתם יודעים מה? יש הרבה משחקים שפשוט כיף לשחק עם המתבגרים ברשת. בחיי, נסו את זה בבית!

הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית ומייסדת מרכז הורשת – מחברים עולמות ברשת, הפועל לקידום התנהלות מיטיבה ומקרבת בין הורים וילדים ברשת