מאת דנה אבירם.
שייך לקטגוריית השלמות שלך היא הפלוס שלי!

woman and mirror.shutterstock

אם הילדה שלנו מתחילה להתמלא כתוצאה מתהליך ההתבגרות, מתפתח לא אחת שיח משפחתי מטריד. אמא אומרת: “היא ממש משמינה”, אבא אומר: “את חייבת לדבר איתה”, סבתא אומרת: “כדאי לקחת אותה לדיאטנית, היה לה גוף כל כך יפה…”. רגע! לפני שתהפכו אותן למבוגרות שלא אוהבות את עצמן…

 

לפני כשנה הייתי בהרצאה שעסקה בנושא דימוי גוף והפרעות אכילה. בקהל היו כשלוש מאות אימהות ובנותיהן. אני זוכרת את הרגע שבו עמד המרצה על הבמה ושאל אותנו: “מי מכן מרוצה מהגוף שלה?”. הבטתי בידיים שהורמו באוויר – והזדעזעתי! ציפיתי שנערות בגיל ההתבגרות ירימו את ידן. הרי ידוע שבגיל ההתבגרות כל בחורה, רזה ככל שתהיה, תופסת עצמה כשמנה, גם תפוח הוא אויב – וההפרעות בדימוי הגוף בשיאן. אבל ציפיתי שהאימהות שלהן, שרובן לקראת או באמצע גיל ארבעים, ירגישו טוב עם הגוף שלהן- ולא כך היה. עשר ידיים של נשים הורמו לאוויר.

“מי מכן מוכנה לעלות לבמה ולקבל בּוּק במתנה?”, שאל המנחה הלא מופתע, ואחת האמהות – זו שחשפה שהיא מרוצה מהגוף שלה עלתה לבמה. מה אומר, ברגע שהגברת עלתה לבמה היה ברור מדוע היא מרוצה מהגוף שלה. היא הייתה גבוהה, רזה ויפיפייה. הצצתי לעבר יתר הנשים. אלו שלא הרימו את ידיהן. ותאמינו לי שהן נראו לי נהדר. היו שם נשים אחרי מספר לידות, יפות מטופחות. ובכל זאת, כך הבנתי, הן לא היו מרוצות מהגוף שלהן. כנראה בגלל שהוא לא עומד בסטנדרטים של דוגמניות-על.

אז בואו נדבר עלינו – הנשים, האמהות, עוד לפני שאנחנו מדברות עליהן – על בנותינו היקרות, שאנחנו חוששות כל כך שיפתחו הפרעות אכילה. או אולי בואו נעשה דבר אחר – נבדוק איך אנחנו משפיעות על הפרעות האכילה שלהן. בואו נעמוד מול המראה (אם אפשר ערומות) נהיה כנות, ונחשוב מה אנחנו חושבות על הגוף שלנו.

שני קילו מיותרים

זה לא סוד שהבנות שלנו , לפני שהן מסתכלות על נשים כמו בר רפאלי וג’יג’י חדיד באינסטוש, הן מסתכלות עלינו, ונתקלות במראה לא פשוט. “יש לי שני קילו מיותרים, ממש פה…”, אנחנו אומרות ותופסות איזה גלגל בבטן, או מצביעות על הירכיים. רבים מהמפגשים החברתיים שלנו עוסקים במשקל שלנו. אם עלינו, או ירדנו. אנחנו משוות כמה אכלנו בחג, בארוחת השישי, ומדווחות על תכנית הדיאטה החדשה שפצחנו בה. אנחנו נוזפות בעצמנו בפומבי, אוכלות ובוכות, מודדות ומתאכזבות, ונדמה לנו שהן לא שם. לא שמות לב לחוסר הסיפוק העצמי שאנחנו סובלות ממנו באופן קבוע, ומפגיזות אותו החוצה כאילו אין שם קהל. רק שיש.

ולא רק בכך מדובר. אם הילדה שלנו מתחילה להתמלא ולהשמין כתוצאה מתהליך ההתבגרות, מתפתח לא אחת שיח משפחתי מטריד. אמא אומרת: “היא ממש משמינה”, אבא אומר:  “את חייבת לדבר איתה”, סבתא אומרת: “כדאי לקחת אותה לדיאטנית, היה לה גוף כל כך יפה…”. במהרה נתחיל להעיר לה, לשאול, לתת עצות, ונשפיע על איך שהיא מרגישה כלפי הגוף שלה, גם כשמדובר בתהליך טבעי של התבגרות. אז מה לעשות? להתעלם גם כשהילדה משמינה? להעיר או לא להעיר? דילמה אמיתית.

המודל האמיתי הוא אנחנו

ההצעה שלי היא: בואו נפסיק להזכיר את המילה משקל, ובמקום זה נדבר על בריאות. בואו ננסה להפוך את הבית והתזונה לבריאה יותר. אבל לפני כן, בואו נתחיל משינוי בעצמנו. לא בדרך ניו אייג’ית, מגובה בססמאות, כמו: “תאהבי את הגוף שלך”, אלא באמת נאהב את הגוף שלנו. בואו נתחיל מתוך הבנה שזה מה שיש, וכדאי לאהוב את עצמנו, או לפחות לקבל ולהפסיק להתלונן. לא רק בעבורנו אלא גם בעבורן. גם אם יש לנו עוד עשרה ק”ג מיותרים, ובר רפאלי כבר לא נהיה בגלגול הזה – זרענו, קצרנו, ואכלנו כל ק”ג שיש לנו, וזה יופי.

אגב, מחקרים מראים שהסיכוי לרדת במשקל לאורך זמן ולהחזיק מעמד – נמוך מאוד, כך שכנראה שנקבל את עצמנו חזרה גם אחרי כמה שנים של דיאטה באותו פורמט פחות או יותר. אם אנחנו לא מצליחות – לפחות בואו נפסיק “לרדת” על עצמנו. הבנות שלנו קולטות כל מילה, כל משפט וכל ניואנס. וכן – המודל האמיתי שלהן הן אנחנו, גם אם נדמה לנו שלא. אני מזמינה אותנו להבין מעט את העולם שהנערות חיות בו: עולם של אינסטוש, פוטושופ, ודרישות בלתי אפשריות. ערבבו כל זאת עם הורמונים של גיל ההתבגרות, ותקבלו לחץ נפשי כבד. בואו נקל עליהן, גם אם יהיו להן עוד קילו אחד או חמישה.

ולסיכום, סיפור אחד קצר: אני זוכרת חברה שסיפרה שכאשר היא הייתה בגיל ההתבגרות אמא שלה הייתה עוברת לידה ומעירה לה על הישבן הגדול שלה. היינו בנות 35 כשהחברה שלי דיברה על הזיכרון הזה, והיא דיברה עם דמעות בעיניים. אם הייתי שואלת את אמא שלה, היא בטח הייתה אומרת שהיא בסך הכול דאגה לה ורצתה בטובתה – שלא תשמין. ואולי, את החרדה שלה מעצמה היא ניסתה להרגיע – את הקילוגרמים העודפים שלה עצמה, שלא הצליחה להוריד.

לכן, בפעם הבאה שאתן מול הראי (אם אפשר ערומות) תגידו לעצמכן רק דברים טובים, יפים ומחזקים. ואולי כשישאלו אתכם בפעם הבאה “מי מכן מרוצה מהגוף שלה?” תרימו את היד. גם אם יש לכן שני קילוגרמים מיותרים.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, מרצה, מנחת סדנאות בעלת חברת “זהירים ברשת”, סופרת ילדים ונוער, אמא לשלושה ילדים, וכלב אחד שעיר

לכל הטורים בקמפיין: “השלמות שלך היא הפלוס שלי”